מסמסת במצב טוב

    יובל אביבי, זוז מהמסך, תביא צ'פאטי ותן לראות את מאיה עושה סולו. דפנה לוסטיג, כבר לא ילדה, יודעת ליהנות

    דפנה לוסטיג

    לפני שבועיים גער צדי, כדרכו, בקהל הילדות הצופות בתכנית "כוכב נולד" והאשים אותן בהדחתו בטרם עת של זמר הנשמה מישל מהעונה הרביעית. אין ספק, צדי צודק; רוב הילדות מצביעות ג'קו, ורוב הילדות הן כונפות רציניות. אבל חוץ מאותן ילדות, שחושבות שג'קו הוא עילוי מוזיקלי ונס ויזואלי, רוב האנשים הבוגרים הצופים בערוץ 2 יודעים ש"כוכב" היא תכנית פופליסטית ונמוכה והם חולים על זה. מתכונת הוויקאנד הנוכחית, המזריקה ישר לווריד שירים שכולם מכירים, תחרות בריאה וכמה כוסיות בתור בונוס עובדת אחלה בשבילם. את הבוב דילן הבא הם לא ימצאו ב"כוכב נולד", אבל זו טרגדיה בסדר גודל די קטן כי מבחינתם, הטוסיק של ישראלה אסאגו הוא הכי קרוב לנקישות על שערי גן עדן שיש. מה שנקרא, ליגה.

    אם להידרש לסוגייה המרתקת והלא אזוטרית "ישראלים שרוצים לראות את גמר כוכב נולד בהודו", הרי שאין ויכוח על כך שמטיילים ישראלים הם קמצנים, מאנייקים, צרי אופקים ועדריים. רובם, כידוע, מתנהגים כך לא רק במסגרת בינלאומית. את אותו אופי נהדר הם מפגינים גם בקינג ג'ורג'. אבל מכאן ועד למסקנה שרק המיץ של הזבל האנושי צופה ב"כוכב נולד" ארוכה הדרך כמו סולו של מורן אהרוני. כולם צופים ב"כוכב נולד", וכולם גם מצביעים לפרחחים הקטנים. וגם אם על אופיה של התכנית ועל דרך עשייתה, או אולי על דרך השאלתה הגסה מ"אמריקן איידול", ניתן וכדאי להתווכח, אי אפשר להתווכח עם העובדה הברורה שגם אחרון הדיקנים האליטיסטיים מצא את עצמו, מתישהו, מסמס למישל. ואם כבר נכנסנו לאווירת חנה נוה, בעברה ראש התכנית ללימודי מגדר, אין ברירה אלא להניח שהיא הצטערה מאד על לכתה של זהבית, דמות מגדרית מאתגרת מאד.

    שווה להתעכב לרגע על אותה זהבית פסי, יברך האל אותה ואת קול הפעמונים החד פעמי שלה. פסי היא לא כוכבת מלידה והיא רחוקה מאד מלהיות בובולינה בהשראת אגם רודברג. ספק אם יש לה רצון או עניין לככב בטלנובלות המתייחסות לפיצה וזוגיות ברצינות זהה ואפשר בשקט להמר על כך שהסיכוי שלה להופיע באחת הוא די אפסי. היא לא רוצה להיות רזה ולא בלונדינית והיא ביצעה את "רעיה" פעמיים בפריים טיים בלי להתבלבל. גם אם הן לעולם לא יודו בכך, האמת היא שלכל הילדות שמאוננות על ג'קו בלילה ניתנה הזכות והעונג להעריץ בדממה סמסית גם את זהבית ולהבין שאפילו בלי קמפיין לסקצ'רז לצידה, זהבית היא מלכה אמיתית. וכך, אולי בעל כורחה, הציבה השנה "כוכב" אלטרנטיבה מעניינת בלב המיינסטרים. "כוכב" אינה חפה מגזענות ואינטרסנטיות אבל אפשר ללמוד ממנה יותר מדבר או שניים על אופי התרבות הישראלית.

    לאסור על אנשים המוצאים ריגוש במוזיקה חדשה ליהנות מ"כוכב" זו היתממות. גם אחרון הפלצנים יאלץ להודות ש"מקיץ אל חלום" של נינט הציב סטנדרט חדש של שירה בארץ. ילדים אנונימיים שקורעים את התחת בשביל להזיז לחצי מיליון צופים נים קטן בלב בעזרת שיר של אריק איינשטיין עדיפים תמיד, תרבותית ובידורית, על סלבריטאים עייפים המבצעים פירואטים בחליפות נצנצים ותורמים את כסף הזכייה לצדקה. על שלל המניפולציות הגסות שלה, "כוכב", בעונה טובה, היא תכנית שאפילו חרשים נהנים ממנה.

    יש אנשים שאולי לא מרשים לעצמם ליהנות ממנה למרות שברור להם שהם יכולים, ויש אנשים שאולי צופים בה, נהנים ומענישים את עצמם אחר-כך בשמיעה רפטיטיבית של תום יורק. אין לדעת, נסתרות הן דרכיהם של האנשים שאוהבים מוזיקה מבאסת. אבל במוזיקה וגם בטלוויזיה, ואת זה כדאי לזכור תמיד, הבאסה אינה בהכרח ערובה לאיכות. מילותיה של סאמר לסת' על הרכב האלטרנטיב דת' קאב פור קיוטי בעונה הראשונה של האו.סי מסכמות את העניין יפה: "זה רק חבורה של גברים בכיינים והרבה מאד גיטרות אז יאללה, תעביר תחנה".

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully