השמועות מספרות שתסריטאי "הבית הלבן" תכננו במקור לתת את הניצחון בבחירות לנשיאות דווקא למועמד הצפוי-פחות, הרפובליקאי ארנולד ויניק, ולא למועמד הדמוקרטי מאט סאנטוס. ככל הנראה, הג'וב הנחשק נפל בידיו של ג'ימי סמיתס לא רק בגלל נטיות לבם הדמוקרטיות של יוצרי הסדרה, אלא בגלל שהם רצו למנוע טלטלה נוספת של צופיה, לאחר שאלו חוו את שוק חייהם כשהשחקן ג'ון ספנסר מת מהתקף לב קצת אחרי שבן דמותו ראש צוות הבית הלבן ליאו מק'גארי לקה באירוע לב בסיום פרק שעסק בשיחות שלום בין ישראל והפלסטינים. במידה רבה זהו סיום נאות, כיוון שהפרק האחרון בהחלט, שישודר הערב, הוא סמל לסוף הפנטזיה על נשיאות ארה"ב.
ג'אד ברטלט, בגילומו של מרטין שין, היווה את האימא-של-הפנטזיות-האמריקאיות על דמותו של הנשיא: אכלוס המשרד הסגלגל בנשיא כברטלט, חתן פרס נובל שמסוגל לצטט מצביאים רומאים כאילו מדובר בדקלום מדור הספורט, הוא אוטופיה בלתי רציונלית בעליל. אמנם התסריטאים ניסו להפוך אותו לדמות שנויה במחלוקת עם הסתרת מחלתו, טרשת נפוצה, מהציבור האמריקאי, אבל האמת היא שהדבר היחיד שהיה חסר בשביל להפוך אותו לקדוש היה איזו הילה עגולה וזוהרת מעל ראשו. אין באמת נשיאים כאלה.
"הבית הלבן" מעולם לא נועדה להיות סדרה ריאליסטית שמביאה את מאחורי הקלעים של התהליך החקיקתי למסך הטלוויזיה שלכם, למרות שגם את זה היא עשתה, בין השאר. מטרתה העיקרית הייתה להיות חומר מרגיע ומרכך מציאות, קצת כמו החומר שקלינטון לקח לריאות בקולג' או זה שבוש הסניף באירועים מרכזיים בחייו. היא הייתה הגרסה המושלמת של החלומות הכי ורודים שלנו על המתרחש בתוך הבית הלבן, שהשכיחה מאיתנו את האמת הנוראה: את השמלות המלוכלכות של ימי קלינטון (במהלך כהונתו עלתה הסדרה לאוויר) ואת הקטסטרופות שעשה שם בוש על בסיס יומי.
זו הסיבה שהיא הצליחה כל כך בראשית דרכה, וזו הסיבה ששין היה מושלם בתפקידו: אין כמוהו בגילום דמויות גדולות מהחיים שאין בינן לבין המציאות דבר. לצידו ראינו צעירים וצעירות כיועצים ועובדי ממשל שהיו לא רק מבריקים, אלא גם הצליחו לצייר את הממשל כדבר הכי מגניב וסקסי שאפשר בכלל לדמיין. רק בעולם כזה יכול צעיר שחור כמו צ'רלי ללהטט בהצעות חוק כאילו היה בוגר גבעת הקפיטול, וצעירה חסרת ניסיון כדונה מוס להפוך לבורג חשוב במכונה המשומנת הזו.
יחסי אמון עם הקהל השמרני
הצניחה במדדי הצפייה בתוכנית לא נבעה רק בגלל עזיבתו של הכותב הראשי ארון סורקין או עייפות החומר, אלא גם בגלל שנוצר סדק גדול בתדמית של מוסד הנשיאות, אחרי שנים ארוכות של מלחמה מיותרת בעיראק. עם הרחבת הפער בין דמות הנשיא הטלוויזיוני לבין מקבילו במציאות, הדיסוננס נעשה גדול מדי. הצפייה בתוכנית החלה להרגיש כאילו הקהל קובר ראשו בחול ומאפשר לסיוט הכי גדול שלו להתממש בעוד שהוורוד ממשיך לנצנץ על המסך.
אז, במקביל להחלפת פרצופים רבים בסדרה ורענון השורות, נכנסו לנוסחה גם ויניק וסאנטוס. דווקא הרפובליקאי הצטייר כממשיך דרכו של ברטלט הדמוקרט מבחינת הקסם הטלוויזיוני: ויניק היווה את הרפובליקני המושלם, בשעה שהרד-נק בוש התקדם בצעדי ענק אל עבר שיאו השלילי של ניקסון באחוזי התמיכה בציבור. בעוד בוש מדבר על נשק להשמדה המונית בעיראק, ויניק החכם והרהוט מודה בכישלון בניהול כוחה הגרעיני של ארה"ב, ובעוד בוש מקדם חקיקה נגד נישואי גאים-גאות, ויניק נלחם נגד המפלגה שלו על רקע התבטאויותיו בפומבי בשבחי ההפלות.
יוצרי הסדרה הודו שוויניק מאפשר הסדרת יחסי אמון עם הקהל השמרני שמאס בקו הליברלי של הסדרה. בחשכה מאחור עמדה דמותו האפרפרה של סאנטוס, שנראה לעיתים כמעט חסר אופי. ויניק היה הדמות שהחזירה בצורה אמינה את הגלאם לנשיא ואת הברק הפנטסטי לתוכנית. לצופי התוכנית היה שוב קל לצפות במתרחש על המסך מתוך תקווה שכך זה יכול להיות במציאות, תוך התעלמות מהחיים האמיתיים.
בפתיחת הפרק האחרון, המצלמה תופשת את הזוג הנשיאותי משוחח: שין, מהורהר ונוגה כתמיד, מזכיר בדבריו את האבות המייסדים, ואשתו מרגיעה אותו: "עשית טוב, ג'ד. הרבה טוב" (באנגלית זה נשמע יותר טוב). ולאחר מכן נראים בני הזוג סאנטוס, גם הם בשיחה קצרה. לעומת הברטלטים, הם משוחחים על יצירת אווירה אינטימית בבית הלבן שתאפשר להם קיום יחסי מין בסביבה לא אישית זו, ובסיום השיחונת בוחנת הגברת סאנטוס את מראהו החיצוני של בעלה וקובעת: "מושלם". מבחינת יוצרי הסדרה זהו הסוף: מנשיא מושלם פנימית וחכם, לנשיא טוב מראה ומושלם חיצונית. מנשיא שהיווה פנטזיה, לנשיא שמשקף בצורה נאמנה יותר את הנשיאים האנושיים, האנושיים מדי, שיש במציאות. המועמד שמשמר את הפנטזיה, ויניק, נותר מחוץ למשחק. עם סיומה של הפנטזיה הטלוויזיונית, מאותתים יוצרי הסדרה, תמה גם תקופתה של הפנטזיה הנשיאותית. אכן סופה של תקופה.