בסיסטית מחפשת להקה: הניו יורק דולז

מה? תקליט חדש של הניו יורק דולז? וואט דה פאק??? זה מתחיל בהלם. זה ממשיך בתדהמה/בלבול. אם איגי פופ בן ה-59 נראה בעת ובעונה אחת גברי, שרירי וחבוט, כמי שמתח את גופת הרוקנרול מפומפמת הטסטוסטרון עד קצה גבול היכולת, ומיק ג'אגר בן ה-63 נראה מטופח ושמור כפי שרק כסף יכול לעשות, אז דיויד ג'והנסן הצעיר מהם - בסך הכל בן 56 - לא נראה לא כמו זה ולא כמו זה. קשה לומר כמו מה בדיוק הוא כן נראה. אמנם יש לו את השיער של איגי פופ ופעם היה לו את הפרצוף ואת המניירות של מיק ג'אגר - עכשיו יש לו בעיקר גוף של אוחצ'ה בת ימית בן 17 עם זרועות ורגליים בעובי של קיסמי שיניים, לק אדום על הציפורניים, והמון תכשיטים שנקנו באגף הפריקים של שוק הפשפשים, וזה מאוד מאוד מבהיל. לעומתו איגי פופ נראה כמו גבר סולידי בגיל העמידה, ועל דמיון למיק ג'אגר בכלל כבר אין מה לדבר.

אפשר שעות להתבונן בעטיפת הדיסק החדש של הניו יורק דולז ובהרבה רמות זה יותר מעניין מלהאזין לדיסק עצמו. היא ורודה וקיטשית כמו שהניו יורק דולז תמיד היו, אבל במקום הגלאמיות הטראשית המטונפת של פעם, העיצוב שלה נראה נקי אך זול בצורה מדכאת, כמו חנויות המתנות האלה בעזריאלי, שקונים בהן ספלים יותר מדי צבעוניים לימי הולדת של רווקות מתוסכלות בעלות משקל עודף.

פעם הניו יורק דולז היו מילה נרדפת לחתרנות, ולא פלא שמוריסי כל כך העריץ אותם. הם יצרו שילוב וולגרי וסליזי של גלאם, רוק כבד עוברי, אר אנ' בי פיפטיזי, הפייסז, הסטוג'ס, הסטונז והפופ המתקתק של להקות הבנות של הסיקסטיז. הם היו מפתים ומסוכנים כמו מזרק מלא בצ'רי-קולה ונראו כמו בדלי סיגריות מעוכות מתקופת הפקטורי של אנדי וורהול. הם התלבשו כמו דראג קווינז עם שיער מנופח ופלטפורמות ענקיות, לקחו את הרוקנ'רול לייפסטייל לקיצוניות ומבלי להתכוון בכלל המציאו את הפאנק. זה היה ממש בתחילת הסבנטיז - קצת אחרי הסטוג'ס וקצת לפני הראמונז. הם היו להקה עד כדי כך מוזרה, שהם תרמו להולדת שני ז'אנרים לגמרי סותרים - הפאנק וה-Hair Metal. עד כמה שזה מוזר, גם ג'וני רוטן וגם טומי לי היו בבעיה קשה אם הניו יורק דולז לא היו קיימים.

הדולז הוציאו בסך הכל שני אלבומי אולפן והתפרקו לפני 31 שנה. ג'וני ת'נדרס - גיבור הגיטרה המצ'וקמק שלהם - מת לפני 15 שנה ממנת יתר. לאור כל זאת קל להבין למה כל כך קשה לגשת לאלבום החדש שלהם. אבל כפי ששם האלבום, "One Day it will Please us to Remember Even This", מלמד - הזיקנה לא גרמה לדיויד ג'והנסן לאבד את ההומור העצמי שלו, וזה כמובן מקל על ההתמודדות של שני הצדדים.

ובאמת, למה שיאבד? הקריירה של הבנאדם בשלושים השנה האחרונות לא הייתה בדיוק טבולה במכובדות מרוחקת של מיתוסים. הבנאדם ניסה לבנות לעצמו קריירה - מוזיקה, משחק, מה שלא יהיה. הוא לא התייאש, לא התבייש ולא בחל באמצעים. בסוף שנות השבעים התחיל ג'והנסן בקריירת סולו שלא מי יודע מה המריאה, אז באמצע האייטיז הוא אימץ פרסונה הומוריסטית של זמר מועדונים חלקלק בשם באסטר פוינדקסטר שלבש חליפה, טיפח בלורית וביצע בעיקר קאברים. כעשור לפני הקאמבק של הלאונג' והאיזי ליסנינג צבר פוינדקסטר פופולריות הולכת וגוברת בסצינת המועדונים הניו יורקית. הוא הוציא כמה תקליטים, והטרגדיה היא שברמות מסוימות הוא הצליח יותר מהניו יורק דולז. לפחות מבחינת החדירה לזרם המרכזי של תרבות הפופ האמריקאית.

בתקופה מסוימת פוינדקסטר היה אורח קבוע ב"Saturday Night Live" והוא הצליח להוציא להיט מסיבות אחד גדול, קאבר לשיר הסוקה "הוט הוט הוט", שהפך אותו לאורח קבוע ברשימות ה-One Hit Wonders של VH1. למרבה המזל הרבה מעריצי ניו יורק דולז בכלל לא מודעים לפרסונה הזאת של ג'והנסן ועוד יותר הרבה חובבי (או שונאי) באסטר פוינדקסטר בכלל לא יודעים שהנודניק עם נעלי הלק וכוסית המרטיני ביד היה פעם סולן להקת פאנק מופרעת.

אם הדמות של באסטר פוינדקסטר הילכה על הגבול הדק שבין מוסיקה וסטנד אפ קומדי, אז מסוף האייטיז ועד לאחרונה ג'והנסן היה בעיקר שחקן. גם בהוליווד הטייפ-קסטינג שהוא קיבל היה לרוב יותר קרוב לדמות של פוינדקסטר מאשר להיסטוריה שלו כפאנק-רוקר אנדרוגיני עם טייץ ועקבים, אבל לפחות הוא עבד. הוא שיחק הרבה תפקידים בינוניים עד קטנים מאוד (נהגי מוניות, נהגי אוטובוס, הרבה מאוד חולצות הוואי), אבל היה לו גם תפקיד חמוד בסרט החמוד "נשואה למאפיה" (עם מתיו מודין ההכי הכי חמוד) ולאחרונה ראו אותו בכמה פרקים של "אוז". וזה כבר באמת לא חמוד.

ואז הגיע האיחוד, המאוד מאוד מפתיע, של הניו יורק דולז. בקיץ 2004 התאחדו שלושת חברי הלהקה השורדים להופעה אחת בפסטיבל Meltdown הבריטי, לבקשתו המיוחדת של המעריץ הותיק מוריסי שהיה אחראי על הליין-אפ של הפסטיבל באותה שנה. בהופעת האיחוד ארתור "קילר" קיין, הבאסיסט המקורי, עדיין היה בלהקה. כמה שבועות אחרי ההופעה גילו בגופו את מחלת הלוקימיה והוא מת ממנה לפני שהספיק בכלל לעכל את הרעיון. באסה, אבל דיויד ג'והנסן והגיטריסט סילוויין סילוויין (שנולד בשם סילוויין מזרחי למשפחה יהודית בקהיר והוא בן דוד של מעצב האופנה אייזק מזרחי!) כבר היו בשוונג.

השניים המשיכו להופיע, צירפו ללהקה כמה חברים צעירים, ונכנסו לאולפן להקליט שירים חדשים. אמנם מההרכב המקורי נשארו רק שניהם, אבל מכיוון שהסיבה לכך היא לא סכסוכים פנים להקתיים סטייל פינק פלויד, אלא העובדה הפרוזאית שכל יתר החברים המקוריים מתו, זה נסלח.

הגדולה של הניו יורק דולז מאז ומעולם הייתה טמונה בתדמית הטראנסגרסיווית שלהם, בלוק ובמה שהם ייצגו יותר מאשר במוזיקה שלהם, שמלכתחילה לא הייתה הרבה יותר מאשר רוקנ'רול שמח ומלוכלכך. מצד אחד זה אומר שהתקליט החדש מראש נידון לכשלון, כי ברור שאין בהם כבר שום דבר שיכול לזעזע. מצד שני, זה גם אומר שמבחינה מוזיקלית הם לא יכולים ממש לאכזב - כמה קשה כבר יכול להיות לכתוב עוד כמה שירי רוקנ'רול מלוכלכים חדשים?

כנראה שלא יותר מדי, כי זה בדיוק מה שמזרחי עשה. אלבום הקאמבק של הניו יורק דולז, שהוא בסך הכל האלבום השלישי שלהם אי פעם, הוא אלבום לא רע ולא מזיק ואפילו די כיפי. חבל שמוריסי לא מתארח בו (זה באמת היה יכול להיות מוזר ומעניין), אבל יש שני אורחים גדולים אחרים. מייקל סטייפ מתארח בשיר "Dancing on the Lip of a Volacano" - השיר נשמע טוב, אבל יש סיכוי שזה יגרום לכמה מעריצי ניו יורק דולז מקוריים לאבד את שפיותם - ואיגי פופ שר ביחד עם ג'והנסן את "Gimme Luv and Turn On the Light" . זה כבר יותר לעניין, אבל מצד שני זה כל כך צפוי ומתבקש שזה כבר די משעמם.

בסך הכל התקליט החדש של הניו יורק דולז הוא לא מלהיב בשום צורה, אבל הוא גם לא עושה בושות. הטקסטים מוכיחים שההומור של שם התקליט מגובה במודעות עצמית אמיתית (רק תקשיבו לבלדה העצובה "Maimed Happiness") ושהשם הוא לא סתם תולדה של עצה חכמה שהם קיבלו ממישהו מחברת התקליטים.

הרוקנ'רול בכלל והפאנק בפרט הם לא מקומות שקל להזדקן בהם, ואלא אם כן אתה בוחר להעלם מאור הזרקורים לחלוטין, קיימות רק שתי אופציות - או זאת של סיד וישס וג'וני ת'נדרס או זאת של ג'ון ליידון ודיויד ג'והנסן (שיש בינהן הרבה הבדלים אבל גם הרבה קוי דמיון). מה עדיף? זה כנראה כבר עניין של העדפה אישית.

ניו יורק דולז, "One Day it will Please us to Remember Even This" (אן. אמ. סי)