לגמור בפנים

היה זה ערב חם, מסוג הלילות של סוף הקיץ. מעט אחרי חצות, דפיקה נשמעה על דלת העץ הכבדה שבסיפו של בית וואלה!. חרש חרש, התגנבה דמות אפלולית אל המשרד רחב הידיים של מערכת התרבות, והניחה קופסה חשודה למראה על השולחן, שעליה כתוב, "חומר נפץ". הבחנו בקופסה בהגיענו למשרד עם הנץ החמה. מיד שמנו לב שמשהו אינו כשורה, והזמנו את יחידת ניטרול הפצצות של החברה, המאכלסת את קומה 5, לצד מחלקת השיווק.

אביגד ברמן, ראש ועדת החבלה, פתח בזהירות את המכסה. לפתע נשמע בום גדול. כינורות וקולו של ג'קו אייזנברג מילאו את המסדרונות. נשים התפשטו, גברים החלו לשיר ושומר הסף פרץ בדמעות. הבנו שבידינו חומר נפץ.

הקלטות נדירות ממתחם הספורטק הסמוך למשרדנו, שם נערכות ברגעים אלו חזרות אחרונות לספקטקל של השנה, הגמר הגדול של "כוכב נולד 4", הצליחו להגיע לידינו. לא ניתן לכם אותן, גם אם תתחננו. לטובתכם. אתם לא יכולים להתמודד עם מאסה אמוציונלית שכזו באור יום. אבל אנחנו חזקים מכם. פחחחחחחחחחחחח.

ישיבת חירום רוכזה על הבוקר, ובה עברנו על הממצאים, אחד אחד. מכיוון שכאן, בוואלה! תרבות, אין ערך שאנו מאמינים בו יותר משקיפות מקסימלית, זכות הציבור לדעת וספוילרים לעם, קבלו את הפרוטוקולים המתומצתים. קטעים בוטים או רגישים הוסרו, ועדיין, אין חומר הקריאה שלפניכם מומלץ לבעלי לב חלש.

ביצוע מלודרמטי מדי, שלא לומר נינטי, לשיר שכוחו דווקא באנדרסטייטמנט שבו. באמצע השיר מאיה חורגת מהתבנית המקורית של השיר, ובמין ג'אם סלין דיוני היא נעצרת כתקליט שבור, ובצורה רפטיטיבית שרה, כאילו פונה בתפילה נרגשת אל בורא עולם, "תגיד מה, תגיד מה, תגיד לי מה איתי, מה קורה איתי....". השיר, שהופך כאמור לבלדת-עוצמה (Power ballad), לא מיטיב עם רוטמן, שכוחה דווקא באיכיות אינדיות מרגשות.

שלא כמו בשנים קודמות, אז שונו מילות השירים לפי מין הזמר, מאיה שרה את השיר כלשונו, כלומר – בגוף זכר. ככל הנראה היא תעלה ללא הגיטרה שלה, אבל בוודאי תשתמש בגימיק העיניים העצומות ברגעי הפתיחה, אז היא מתחילה לשיר בשקט ובליווי כינורות.

השיר הנקי והסיקסטיזי נאנס לכיוון בלדת-העוצמה, כדי לשרת את העיבוד הכוכב-נולדי השטאנצי. כך גם מאיה עצמה כיוצרת נדרסת, משום שהיא עצמה מתאימה לז'אנר מוזיקלי אחר לגמרי – פולק, שבגללו נכנסה מלכתחילה לתוכנית. זיקוקי הדי-נור שמנסים להצמיד לה אינם תואמים את מידותיה והופכים אותה, מבחינה אמוציונלית לפחות, לסוג של מריה קארי.

קשה שלא לדבוק בתיאוריית הקונספירציה הנושבת מעל לספורטק, ומנסה לפענח את בחירתו המוזרה, שלא לומר אמיצה, תמוהה, מחורבנת וגאונית בו זמנית, של ג'קו בשיר של האנטי-גיבור הישראלי, סער בדישי. בדישי, עם עבר מתפרק ככוכב רוק של להיט וחצי, קשור-לא-קשור לקונגלומראט טדי הפקות (שכיר ב"השיר שלנו", למשל). ועתה, אחרי זוהר ארגוב ושלמה ארצי, ואפילו סטלה מאריס קיבינימט, נראה כי סער בדישי הצליח להידחק לפנתיאון המנצחים הגדולים של כוכב נולד. האם בשיקולי הבחירה של השיר התערבו גורמים המעונינים להשיב למורה דורון שדה את תהילתו הפצועה? וכמה תמלוגים יקבל משומן-התלתלים (סוג של ניסים גרמה?) אם ג'קו, הפייבוריט הברור, יזכה ושירו יחרוך את גלי הגלגל"צ?

שמענו את השיר, ולא יכולנו שלא לדמיין את ג'קו עולה עם פרמננט-בדישי שיק לבמה. אין ספק שזו תהיה תשובתו לכל המלעיזים בעניין הקוקו המדובלל. השיר הוא שיר רוק סטנדרטי, לא יותר, ונשמע כמו אלפי שירים אחרים של להקות מראשון לציון שמנסות להתאים את עצמן להלך הרוח הרדיופוני-ישראלי. בניגוד ל"מה איתי", השיר הנ"ל נתפר להיות בלדת-עוצמה במיטבה, דבר שמתיישב עם הנטיה הטבעית של אייזנברג הרוקר, שמפרגן את כל השטיקים שלו. הוא מתחיל עם כינורות, כרגיל בגמרים, ועולה לאט לאט, נותן לג'קו להתפרק כהרגלו במילת המפתח, "ורידייייייייייייים". צר לנו להעלות את שמו לשווא שוב, אך מעניין באיזו מרה שחורה היה שקוע בדישי, כששורר "את כבר לא מרגישה כלום, את רואה רק צללים".

לקראת סוף השיר מגיע הדובדבן, שבזכותו יזכה ג'קו בג'קפוט, וגם נותן פוש רציני לטוענים כי הוא סומן על ידי הקודקודים כווינר: הפאוזה. ג'קו צ'ופר ב-6 שניות טהורות של שקט עוצמתי, בהן הוא יכול אפילו לקפוץ לנוחיות, ובינתיים המעריצות נשארות ברמה גבוהה של ריגוש, שאפילו הולך ומתעצם (מישהו אמר "ים של דמעות"?). הפאוזה גם נותנת לו את האפשרות לצרוח הרבה יותר חזק, סטייל מישל גוריאשווילי, ולשבור בסוף בסוף להתבכיינות בפלאצט. אין מה לעשות, הגביע הוא של ג'קו.

צר לנו, הומואים, ילדות לפני בת-מצווה ואימהות חד-הוריות בנות 45. הביצוע של מירילא משעמם, יבשושי, שלא לומר, באווירת הראל סקעת, לא מתרומם. למרות שרפאל זכה בשיר שהוא נכס צאן ברזל לתרבות הישראלית, ואף זוכה (היחיד מביניהם) לקולות רקע, הוא לא מצליח להעביר את השיר המדהים הזה בצורה הנכונה, ויש סיכוי טוב שהוא ייעלם אל תהומות הנשייה כמו עדי כהן, או אל במות מחזות הזמר של אשדוד.

מירילא בחר שיר נכון, שמשתלב טוב עם האהבה הנצחית של הישראלים לשירי ימי-זיכרון, כזה שיכול היה להתאים לו. אבל הוא פשוט מפספס. אם בביצוע של דני ליטני (רק אחד ממבצעי השיר, כמובן), היה חספוס מסוים, פה אין שום אדג'. "עד סוף הקיץ" לא מתאים לקולו המלאכי של רפאל, דווקא משום שהוא לא מצליח להביא לשיר המלאכי ממילא כל ערך מוסף.

גם אם מסתכלים על החוקים הפנימיים של שירי הגמר בכוכב נולד, שם מקפידים שלכל שיר יהיה סוג של קתרזיס, בשיר הזה הוא לא קיים. העיבוד אנמי, ונראה כי שוב ההפקה החליטה להשקיע יותר בפייבוריטים.

אנחנו מקווים שהוא ישיר טוב יותר ברגע האמת, וכי הוא שומר את הבסט פור לאסט. אם לא, צפוי ביצוע מרדים, מתמשך ונשרך של פסטיבל כלייזמרים. למען ההגינות, גם רפאל פורגן בפאוזה של 2 שניות לקראת סוף השיר, אך זה לא מה שיציל אותו מלהתחנן לקולות הגימלאים.