תם השרב הגדול

יא אללה, איזה שיעמום. מה עוד אפשר לומר על תוכנית גמר גרדנדיוזית ששיאה, אם להודות, היה במחרוזת שירי מרגול. הזוכה היה צפוי מראש, התוצאות היו צפויות מראש, הביצועים היו צפויים מראש, ורק התקפי החרדה (מאיה) והבכי (ג'קו) של המתמודדים – מירילא מקצוען מדי בשביל גילויי רגשות – סיפקו שניה או שתיים של עניין.

פייר, זו בהחלט היתה העונה הטובה ביותר של כוכב נולד עד כה. כתמיד, אחרי העונה האחרונה, שהיתה האיומה מכולם, לא היתה ברירה אלא להמציא מחדש את הגלגל, ורצוי בפורמט שיכבד את משתתפיו. ג'קו אייזנברג היה הפייבוריט לזכייה מתחילת העונה. ובצדק, אגב; לימים עוד יתברר שהוא מגדולי הפרפורמרים שהצמיחה הארץ הזו. השופטים הקפידו לפמפם לנו שוב ושוב שהוא הוא פניה החדשות של "כוכב נולד 4" – מבוגרות, שעירות, זועמות כמו שצריך, ונותנות בראש.

מתיחת הפנים הצליחה, המתמודדים היו מעולים והכול דפק כמו שצריך. במיוחד השופטים, אבל תיכף נגיע לזה. אלא שפמפום היתר של השבועיים האחרונים, שבמהלכם קשת כתשה את לוח המשדרים באלפי שעות שידור שרק המאיסו את הפואנטה ותששו נפשית את הקנדידטים, הביאה לכך שהגמר היה, כדבריו של אוחובסקי, אנטי קלימקס, שלא לומר שפיכה מאוחרת. מדי.

וזו חתיכת באסה, כי היו לנו העונה כמה רגעים גדולים. הגדול שבהם היה הרעיון להביא את מרגול ואוחובסקי. לפרקים נדמה היה שהם, האינטראקציות ביניהם וההברקות של מרגול עשו את העונה. אלא שההפתעה הגדולה היה צדי צרפתי, שדמותו האפרורית עברה מהפך של ממש, עד כדי יציאה כנגד מנגנון הסינונים המסומס של התוכנית עצמה בחצי הגמר.

וכעת, לליל אמש. היו, היו ערבי געגועים, היו ימים טרופים, אבל אתמול לא היה אחד מהם. כמעט שלוש שעות נמשך הגמר, מתוכו לפחות שעה ומשהו של פרומושן לתקליטים החדשים של מוחתמי טדי הפקות. הדחקתו של הראל מויאל, אולי הניצחון היחיד של המסמסים על המערכת, היתה בוודאי מוצדקת בעיני הסקעתיות, אבל יצרה תחושה מעפנה שמישהו משחק בחוטים, ודין התנועה אינו דין הבוחר.

שיר הפתיחה של התוכנית, בכיכוב שלושת הפיינליסטים, היה מוצלח. מאיה רוטמן, בהופעתה השברירית, נתנה את הסולו הראשון והדגימה בגופה ובידיה הרועדות מה ייעשה לאיש שלא ישן שבועיים. מישהו היה צריך לתת לה ואליום ולשלוח אותה לנוח לאיזה יום. יש לה קול שחורך לך את הלב ולו?ק של נערה בהפרעה; הגיע לה יותר. היא לא היתה אמורה להגיע לקו הסיום מתנשפת ועם הלשון בחוץ. מזל שהמוני בית ישראל זכרו לה את חסד נעוריה, אחרת יכולנו לחזות בשידוד מערכות סלולרי שהיה מוביל אותה למקום האחרון, מעשה שגובל בפשע נגד האנושות.

מירילא היה מהוקצע, כהרגלו, ובחר שיר מעולה, כהרגלו, ושר אותו היטב, כהרגלו. אין שום דבר רע שאפשר לומר עליו. למעט, אולי, היעדר פיצ'רים אנושיים באשר הם. לעתים נדמה שהוא אף לא מזיע. ברם, מירילא היה רק מתאבן לבועת הגלוקוז של הערב. ג'קו, שבחר שיר נידח משום שבוודאי ידע שייקח את הגמר גם אם ישיר את "יונתן הקטן", מסוגל להרים לאוויר גם ערב גבעתרון ותרופות הרגעה. משהו באיך שהוא זז על הבמה, בתווי הפנים שלו, נראה כמו הר געש על סף התפרצות. וזה עושה טוב לכל המעורבים בדבר. הוא היה צריך לקחת את הגמר. אם זה לא היה כל כך צפוי זה עשוי היה לעניין. נדמה שגם האייזנברג המשופם הותש בשבועיים האחרונים. הביצוע שלו בחצי הגמר היה מב??רו?וז בהרבה. אבל הוא בחור טוב, וכשהוא ואמא שלו בכו על הבמה נדמה שלא היה בית או בחורה בישראל שלא רוצה להכניס אותו תחת כנפה.

ביצועי הקנדידטים עם בוגרי התוכנית לדורותיה היו, מן הסתם, גם רמז מטרים לבאות. לא רק מבחינת התוצאות – אלא גם מבחינת מבחן התוצאה. דמותה של נינט מליל אמש נראתה מפלצתית, כמעט לא אנושית. מינוס המשקל האבוד, עם הפוני הדראג קוויני והשחור בעיניים היא נראתה כפארודיה על גרופיות של אביב גפן מ-93'. זה היה כמעט מכמיר לב. גם הניסיון שלה להפוך ממאמי לאומית לפצצת מין מתקתקת ומתוקתקת עורר רצון עז להושיט יד מלטפת למסך ולכסות אותה במשהו. אמא שלה בכלל מזהה אותה מתחת לשכבות היחצנות? זה השיער האמיתי שלה? גם הקול כבר לא היה מלהומי כמו פעם. דומה שהביצוע ל"נרדם על החולות" היה מוצלח יותר עם נירית מיליס. אלוהים שישמור.

אולי הקטע הציני ביותר בעונה הזו, שהצליחה להכיל 14 מועמדים ראויים ומלחמה אחת, היה קמפיין ה"די לאלימות" במימון בנק הפועלים. באחד מרגעי העאלק-שיא המתוזמנים של הערב עלה צביקה לבמה, ואילתר משחקי כיפאק היי עם עשרות אלפי הצופים במתחם. "די!", הוא צעק, והם השיבו בצרחות: "לאלימות!!!1". זה חזר על עצמו כמה פעמים. אז מה, קמפיין שלם נגד אלימות ואף מילה נגד המלחמה?