מסך הברזל

כבר זמן רב שהמסך הגדול אינו מתפקד יותר כברומטר התרבותי המרכזי, אבל כיום הוא אף הפך לאחיו הפחות מוצלח, והמיינסטרימי להחריד, של המסך הקטן. עם לידתן של "הסופרנוס", "עמוק באדמה", "המגן", "הסמויה" ועוד, סדרות שמעניקות ומשפיעות על הצופים בצורה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית מכל סרט בן שעתיים, תפסה הטלוויזיה את הבכורה הבלתי מעורערת.

חמש שנים עברו מאז ראינו כולנו בטלוויזיה מה 19 טרוריסטים שהשתלטו על ארבעה מטוסים מסוגלים לעשות. אורי קליין, מבקר הקולנוע (המצוין) של הארץ, טען בזמנו שזהו "היום שבו המציאות בלעה את הקולנוע", כשגרס שיוצרי התרבות האמריקאים לא יוכלו להתעלות על מה שכולנו ראינו בשידור חי בסלון ביתנו, בין אם אנו גרים בניו יורק או בכפר סבא. הטענה הייתה שהקולנוע יהיה חייב להתאים את עצמו לעידן החדש שבן לאדן כפה עלינו, כי לעלות עליו הוא בטח לא יוכל.

אולם, אם נבחן לרגע את מה שאירע מאז בטלוויזיה, שכאמור תפסה את מקום הקולנוע כאמצעי הבידור לא רק המשפיע יותר אלא גם האיכותי ביותר, ספק אם נגלה שם שינוי אמיתי - ערכי או מבני - שנובע מקריסת התאומים. לא נעשה כל ניסיון לעלות על לחקות את המציאות החדשה, אדרבא, הדרך שבה תוארה לא השתנתה כלל. קווי עלילה אמנם שונו וללא ספק סדרות הותאמו, אבל לא יותר. בעצם, ישנה רק סדרה אחת שנוצרה ישירות בעקבות האירועים הללו, "תא רדום", וגם היא חיכתה כמה שנים טובות עד שהגיעה אלינו למסכים.

התגובה הראשונית והמיידית ביותר של אמריקה לאסון שנפל עליה כרעם ביום בהיר הייתה הלם. אחריו הגיעו תחושות האובדן, העצב, והרגשות הפטריוטיים המתפרצים. כל זאת הופנה גם כלפי "דרך החיים האמריקאית", מה שג'ורג' וו. בוש סימן כיעד המתקפה של אל קאעדה, אבל בעיקר כלפי אותם שוטרים, כבאים ופרמדיקים רבים שקיפדו את חייהם בגבורה רבה, או לחילופין עמלו יומם וליל בעבודה סיזיפית שמטרתה למצוא ניצולים ולחלץ כמה שיותר גופות מההריסות.

גל האהבה הזה שנחת באחת על אותם אנשים שלפני כן לא זכו לתשומת לב כלשהי, התבטא בצורה מצוינת בסדרה שהתעסקה בדיוק באנשים הללו ובחייהם – "משמרת שלישית", שהוסרטה בניו יורק. העונה השלישית אמורה הייתה להתחיל כרגיל ב-15 באוקטובר 2001, אבל במקום פרק הפתיחה קיבלנו פרק מיוחד בו השחקנים שוחחו עם "הגיבורים האמיתיים" על חוויותיהם מאותו היום. הפרק שלאחר מכן נקרא "ה-10 בספטמבר", ותיעד את כל שאירע לדמויות עד אותו הרגע בו נכנס המטוס הראשון במגדל הדרומי. הפרק הבא לקח אותנו שבוע אחד קדימה, כדי לתאר את תחושות גיבורי התרבות החדשים, שלא ממש ידעו איך להתמודד עם מעמדם החדש והמפתיע. מהפרק השלישי והלאה הסדרה חזרה למסלולה הרגיל, תוך שילוב עלילות משנה רלבנטיות ל-11/9. עם הזמן התוכנית איבדה מומנטום ורלבנטיות, והמעבר של ארה"ב מאבל ל"מלחמה בטרור" ככל הנראה סייעה לירידתה מהמסך ב-2003.

"24", סדרה שמוקדשת בדיוק ללב ליבה של מדיניות הביטחון של ארה"ב בעידן הטרור החדש, עלתה לשידור ב-2002, אבל הוסרטה לפני אירועי ה-11/9. בתחילה העריכו אותה קהל אוהדים מצומצם בלבד, כמו גם מבקרי הטלוויזיה, והיא הפכה בארה"ב ללהיט טלוויזיוני רק בעונתה השנייה, אז ביצעה את ההתאמות הנחוצות כדי להפוך אותה לאמיתית יותר. ב-24 השעות הראשונות, למי שהספיק לשכוח, הטרור לא נבע ממניעים לאומניים, אלא אישיים גרידא, נגד ג'ק באוור ודייויד פאלמר. רק מאוחר יותר הפך ג'ק לסופר סוכן שמציל את העולם מסכנות הטרור הבלתי מתכלות, וכל מה שקורה בחייו האישיים היה לפתע ללא יותר מעלילת משנה מעיקה. האנלוגיה למציאות האמריקאית של 2002 היא, אם כן, די ברורה: הפרטי – אאוט, הבטחוני - אין. השינוי הערכי המשמעותי ביותר היה התרת הרסן של ג'ק, שקיבל עתה הצדקה להפר את כל החוקים, לענות, לחסל, לפוצץ ולקבל החלטות ששמורות בדרך כלל ליושב במרומים. בסך הכל, למרות שהפורמט והמסרים נותרו כשהיו, מכל הסדרות הבולטות, "24" היא זו שהושפעה ברמה המהותית ביותר מהפיגועים הללו.

"הבית הלבן", למשל, התחילה את דרכה תחת ממשלו של ביל קלינטון, אז עוד הייתה למוסד הנשיאות הילה מרשימה. אחרי כמה עונות של התעסקות בפוליטיקה פנימית, הוכנסה לתוכנית מדינה מזרח תיכונית דמיונית, קומאר, בעלת ברית אמריקאית, וזאת למרות היותה מוסלמית פונדמנטליסטית, תופעה מגונה שבדרך כלל מובילה לשלל פגיעות בזכויות אדם כאלו ואחרות. לאחר שהתברר כי בכיר במדינה הוא תומך ישיר בטרור, הנשיא בארטלט נאלץ – לא לפני התלבטויות רבות - לשלוח כמה בחורים טובים שיעבירו את המחבל לחסותן של 72 בתולות ענוגות. תהליך קבלת ההחלטות היה די משעשע, בהתחשב בכך שבמציאות שמחוץ לסדרה, כמושל טקסס, חתם ג'ורג' בוש על יותר מ-150 הוצאות להורג, ואף אחד מהם לא היה אחראי על רצח אלפים על מזבח אידיאולוגיה שטנית. בהמשך הסדרה הסדר חזר על כנו, וארה"ב שבה להתמקד במה שהיא אוהבת יותר מכל – עצמה.

השינוי הגדול האמיתי שאמריקה חוותה מאז קריסת המגדלים הוא הפנייה החדה ימינה שביצעה כל אומת הפסים והכוכבים. תושבי ארץ החופשיים ובית האמיצים ויתרו מרצון על זכויות אזרח רבות שהושגו בהרבה דם, יזע ודמעות, בזמן שהממשל לחץ על הדוושה כדי להעביר כמה שיותר חוקים במסגרת ה-"Anti-Terrorism Act", שנועד בעיקרו לוודא שמתקפה שכזו לא תחמוק שנית מהרדאר של סוכנויות הביון האמריקאיות.

התוצאה הייתה זניחת ערכים בסיסיים רבים שעליהם מושתתת הרפובליקה, והמתח בינם לבין הערכים החדשים הוליד, כצפוי יש לציין, תגובת נגד לצד השני. "הפרקליטים" ז"ל בלטה בכך שהקדישה כמה וכמה פרקים לנושא חופש הביטוי שנפגע, או לאפשרות לעצור ללא משפט כל חשוד בטרור, והיא עשתה כן בתקופה שבה למעטים היה את האומץ לתקוף חזיתית את לב הקונצנזוס החדש.

במציאות של "המגן", להבדיל, המוסדות והארגונים הממשלתיים מזמן הפקירו את האזרח הפשוט. בעונה השנייה, שהוסרטה ב-2002, אחת מעלילות המשנה הביאה לנו הן את היחס של המשטרה כלפי מהגר ערבי (מחייבים אותו להכניס שוטרים לביתו בעקבות תלונות שהוא מחבל, בעודו מסנן "גוד בלס אמריקה"), והן את ההתמודדות שלו עם בני מיעוטים אחרים, שאחרי ה-11/9 מיהרו להזדהות עם אותו ממסד לבן שמקפח אותם כבר 400 שנה. השכנה של אותו ערבי הייתה אם שחורה ענייה, שלפתע הצטרפה לגל הפטריוטי (תלתה דגל אמריקאי על חלון ביתו של הערבי) והגזעני ("תחזור למערה שלך, אוסאמה!"), כאשר הערבים הם הם הכושים החדשים. הסיפור מסתיים בהריגתו של הערבי בידי המשטרה לאחר ריב שיצא משליטה, וכאשר גופתו צונחת על אותו דגל הפסים והכוכבים, המסר הוא ברור. כאשר פקד המשטרה נשאל לשקט המוזר אחר כך, הוא משיב "מסתבר שלאף אחד לא באמת איכפת מערבי מת". בעונה החמישית, מ-2005, כבר מכוונים יוצרי "המגן" לציניות ולניצול שהגיעו לאחר ארבע שנים של "מלחמה בטרור" שלא מניבה תוצאות, כאשר נעצר איש שמוכר אפודי מגן מצ'וקמקים לאבות וסבים מודאגים שביקשו לשלוח קצת אמצעי הגנה לחיילים בעיראק. אם חברות ענק יכולות לנצל את המלחמה לצרכיהן, למה לא האזרח הקטן?

אבל למלחמה בטרור היה גם מחיר נוסף ומיידי לא פחות, כאשר זו קיבלה רבים מהמשאבים שהופנו בעבר לחקירות של ארגוני פשע מאורגנים. "הסמויה" וה"הסופרנוס" מתארות מציאות בה ה-FBI כבר אינו מסוגל להתמקד בזוטות כמו כנופיות רצחניות שעושות שמות ברחובות בולטימור או ניו ג'רזי, ומשקיע את כל זמנו, מרצו, ואנשיו בניסיון לעצור את הפיגוע הבא. וכמו שאנו רואים בשתי הסדרות המצוינות לעיל, ההשפעה של אותו סדר עדיפויות על חיי היום יום של האדם הרגיל היא גדולה בהרבה מאשר של נפילת התאומים על תושב לוס אנג'לס, למשל. ב"סמויה" אף חבוי מסר נוסף. מכיוון שבמנהטן, לדוגמה, תמיד היה ותמיד יהיה אחוז פשיעה "רגילה" קטן בהרבה מאשר באיזורים מוכי העוני של בולטימור, התוצאה היא שאותם אנשים "רגילים" שהופקרו בגלל המדיניות החדשה הם לרוב אותם בני מיעוטים שרגילים להידפק על ידי הממסד האמריקאי. ואת זה גם פיגוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית לא ישנה.