מבולבלי

הכתוב על העטיפה האחורית מטעה. "נערות", הרומן האוטוביוגרפי של הסופר הדרום-אפריקאי ג'.מ. קוטזי, הקדים בכשנתיים את "חרפה", יצירתו המדהימה שזיכתה אותו בפרס "הבוקר" האנגלי לשנת
99'. אולם בארץ אנו זוכים לקרוא את "נערות" רק שנתיים אחרי וגם לא טורחים יתר על מידה לסדר את הכרונולוגיה עבורנו. ואין פה התקרצצות מנג'סת על בית עם עובד. מדובר בעניין עקרוני מא' ועד ת'. כבר התלוננתי פה בעבר על שבירת קו ההתפתחות האמנותית של סופרים מתורגמים כתוצאה ממערך השיקולים הזרים של ההוצאות. במקרה של קוטזי זה פשוט חטא מקצועי מכיוון ש"נערות" - תמונות מחיים קרתניים של הנער ג'ון קוטזי בשנות החמישים - הוא מעין רומן תמציתי שמכיוונים רבים ניתן לראות בו מלאכת הכנה והבשלה לקראת הקליימקס המופתי של "חרפה".

קוטזי נחשב בעיני לסופר חשוב. נקודה. לא לסופר דרום-אפריקאי חשוב, לא לסופר חשוב מחבר העמים הבריטי וכו'. סופר חשוב. וזאת משום שהוא אף פעם לא התעניין רק בסיפור הגולמי של דרום אפריקה במשך עשרים וכמה שנות עבודתו. כן, מלחמת אזרחים, כן, אפרטהייד, כן, עניים מול עשירים - אז או.קיי, יש פה משאבים אנרגטיים טובים לכתיבה, אין מה לומר, אבל בואו נודה שזה לא ממש מה שנקרא נוף ציביליזציוני חריג בעולמנו, ואפילו במקומותינו. מה שקוטזי עושה זה להשתמש בנראטיב הלאומי המחריד של הדרום-אפריקאים רק כאינסטרומנט, או כנקודת פתיחה טובה, בשביל להיכנס עמוק הרבה יותר לעניין הקיומי - בשביל להגיד משהו, מפחיד, מאיים ולעולם לא מתפשר, על מצבו של האדם.

ומצבו של האדם ניכר גם בנערותו. הנה הוא קוטזי, ילדון בשנות העשרה הראשונות, המתגורר עם הוריו בשיכון המרוחק מקייפטאון, וכבר מכיל בתוכו נפש מסוכסכת עם עצמה ועם סביבתה. עם אמו יחסיו הם קונטרוורסליים, הוא מעריץ אותה ובז לה בו זמנית, מאביו הוא סולד על שאינו גיבור, לגבי השחורים הוא חש משיכה-דחייה, מצד אחד פרצי מיניות הומוארוטית ומנגד שנאה על התעללות שעבר, ובבית הספר אין הוא מוצא עניין, מלבד בתחושת שכרון הכוח של להיות התלמיד הכי טוב. כך שהוא מתבוסס בתוך רגשות אשמה כבדים מאוד על הרוע הטהור שהוא מאמין שקיים בו, מתוך הנחה כי "יופי הוא תום. תום הוא אי ידיעה. אי ידיעה היא האי ידיעה תענוג מהו. תענוג הוא אשמה. הוא האשם", וחי את חייו תוך חשש גובר שיום אחד מישהו יחשוף את יצריו האפלים, את מאווייו הכמוסים, חיים שאינו משוכנע כי הוא ראוי לחיותם לאחר שכמעט טבע פעם, אך בנס ניצל.

בקיצור, הילד די מבולבל. מוקדי כוח שונים מקדיחים את ראשו - ידע, מין, יחסי הורים-ילדים, יחסים בין קבוצות גזע, יחסי אנשים ובעלי חיים. קוטזי אינו לוקח את הבלגן הפסיכולוגי הזה לקראת איזשהו פתרון. למעשה הספר זורק אלומת אור על חוסר היכולת הנואשת של ילד להתמודד עם הניסוח הדרום-אפריקאי בפרט והאוניברסלי בכלל של המצבים האלה. כל זה מקבל משנה תוקף אכזרי ב"חרפה". פרופסור, חובב של משורר הטבע וורדסוורת, מתפתה למיניות של תלמידתו, עובר לגור בכפר עם בתו, מוצא את עצמו עד לאניסתה בידי קבוצה של שחורים והריגתם הברוטאלית של כלביה, ומבין לבסוף שכבר אינו יכול להבין אותה יותר או להבין את עצמו. זהו בדיוק אותו עולם, הבנוי בדיוק מאותם מאפיינים, ולמרבה הבעתה ב"חרפה" לא מצליח להתמודד איתו האדם הבוגר. רק שהוא כבר אינו מבולבל. הוא אבוד.