יותר מכל, השינוי המשמעותי ביותר שגלגל הפיגוע במרכז הסחר העולמי הוא השינוי בקו הרקיע. מהפכה אדריכלית אפילו, אם תרצו. הוא שינה את התצורה הגיאוגרפית של אפגניסטן, של עיראק והשפיע בעקיפין גם על כמה מרפסות בלבנון. אבל אלו היו רק תגובת השרשרת למהפך הדרמטי הבראשיתי גילוח תפארתם של מגדלי הסחר העולמי מעל פני האדמה, סירוס הפאלוס הדו-ראשי הניו-יורקי והפיכתו לפיר נקבי, שלא לחינם השוביניסטים האמריקאים קוראים לו "גראונד זירו". היעלמותם בשניות של שני סלעי קיומה של ניו יורק אולי הביא אחריו את אחת המלחמות הגדולות ביותר, אבל הוא גם עשה חסד עם הפנורמה של העיר, שלא לומר קרע קרע בוטה, אכזרי, בפרדיגמה שלה. כך, בהינף ג'ויסטיק, אפשר לנפץ את האפרוריות הגבעולית של התפוח הגדול, לרמוס את הבניין הענק ולהפוך אותו לעי חורבות, או במקרה הגרוע יותר, לווילה פרברית שטוחה וחד קומתית.
אין בכוונתי לחלל את הכבוד שראוי לחלק לנפגעי התופת, או לזלזל בעומקה של הקטסטרופה. הייתי רק רוצה להביט בפן האסתטי החזק והמיוחד שהיה לפיגוע במגדלי התאומים. אין ספק שבמובן מסוים, אדריכלי גרידא כמובן, נעשתה טובה גדולה לניו יורקים, בטח כזו שהייתה חוסכת מהם מאות אלפי דולרים כשהיו הרשויות מחליטות לנפץ את המפלצות האלו, אי מתי שהחוש האסתטי היה חוזר לשכון תחת שמי מנהטן. לפיכך, לרגל ציון יום הזיכרון ל- 11/9, שיחקתי בהחדרת (מטאפורית, מטאפורית) מטוס בבניין בתל אביב, כזה שממש מעכיר את שמי העיר הלבנה.
מכיוון שהאירוע מתחיל בשעות הבוקר כדוגמת האירוע המקורי, ויתרתי מראש על כל הזיקוקין ושאר הפירוטכניקה. מפאת סודיות מובנת אינני יכול לפרט את כל פרטי המבצע ודרכי ההתקשרות עם הגורמים העוינים שנבחרו במכרז מסודר, ושמחו להיכנס בתל אביב תוך פיזור כרוזים מהאוויר בעניין הכחשת השואה. אבל בדבר אחד אפשר ורצוי לשתף את הציבור, וזה עניין המגדל הנבחר.
חברים, ההתלבטות בין הבניינים אינה קלה. יש בי רצון לא מבוטל להיכנס בכמה חבר'ה שצמחו להם באמצע העיר ההיסטורית בברוטליות מזעזעת, בין בניינים לשימור. לחילופין, זו הזדמנות פז להיפטר לפחות מאחד מהמכוערים שמסתירים לנו את הים. אבל אז נזכרתי במגדל אחד, שבכל פעם שאני עובר לידו או נזקק לשירותיו, אני רושם לי שצריך לדבר עם החברים באיראן ועם השיח' הממושקף מלבנון, שבהחלט הגיעו מים בעד בעד נפש: מגדל קריית הממשלה המחוזית.
מדובר בסכסוך מדיני-ממשלתי. לעומת רוב המגדלים בעיר, שהינם שטחים פרטיים וזכות בעליהם לעצבם ככל שירצו (בגבולות הסביר והשפעתו על המרחב הציבורי), מגדל קריית הממשלה המחוזית, כשמו כן הוא - מגדל ממשלתי. מכאן, שבתור משלם מסים מסור (כולל אגרת הטלוויזיה), יש לי זכות לומר עליו דבר או שניים. בואו נקרא לזה הספד.
"בחייו הוא גילם את הסינתזה בין חדש והיי-טקי לישן ולרומנטי, אם כי לא בהצלחה מרובה. הוא ניסה ליצור את החיבור בין חזית צפונית מעוגלת מזכוכית מבריקה, ובין חזית דרומית אחורית מאבן גרניט שפנתה אל בנייניה ההיסטוריים של שכונת שרונה.
היה זה חיבור שחוק, שהעלה תחושת קבס חריפה, ממש כשם שנמאסו עלי חזיתות הזכוכית החלקות, אופנה שחדרה למחוזותינו המדבריים מאזורים קרירים וצפוניים שמעבר לים. הם אינם מתאימים לאקלים הישראלי ומסנוורים את ההולכים והנוסעים. ואל תגידו לי שהם מייצגים שקיפות שלטונית וחופש מידע: הרי ממילא הם סגורים, סביבם לוחות גבס המסתירים צנרת, מזגנים וארונות משרדיים. אז למה ריבונו של מגדל אנחנו צריכים את כל הזכוכית הזו? מה עוד, שבמקרה של רעידת אדמה או סתם פיגוע קטן, אני לא מרחם על מי שיצטרך לאסוף את הזכוכיות למטה.
גם כל "ההתייחסות" האחורית של המגדל לבנייניה הקטנים של שכונת הטמפלרים שרונה, אינה עדיפה על הפרונט. הגרניט החומה שמחפה את החזית האחורית היא רק כיסוי דק לבטון המזוין, ואין בה כל ממלכתיות ראויה לשמה או התייחסות מכובדת כלשהי לבתי האבן והטיח של שכונת הטמפלרים. נהפוך הוא: במין זלזול הוחלט שם למעלה שיש לדחוף הצידה חמישה גרמנים זקנים בני 130 שנה כדי להרחיב את רחוב קפלן ל- 10 מסלולים בעלות של 26 מליון ¤, ולנטע סביבם מגדלים כמו שורת ברושים שמגינים על פרדס. פרדס שישמש למסעדות, חנויות ועוד צרכי בידור, אבל ירוקן מכל תוכן אמיתי שיעבור כמובן למגדל. לצערי זאת המגמה העירונית: מגדלים נועדו כדי לחיות ולעבוד, בניינים לשימור - כדי להשתעשע. זה היה שעשוע נחמד בהתחלה, אבל אותי זה כבר מזמן לא מצחיק יותר.
גם לא מצחיקה אותי העובדה שעליי לטפס במדרגות בכניסה למגדל, לעבור שבעה מדורי גיהנום וביקורת דרכונים/ נשקים/ תיקים, להחליף מעליות, לחפש את המדרגות, וכל זאת כדי להצליח ולהגיע בסופו של דבר לפקיד הממשלה שאמור לטפל בענייני ויושב בקומה ה-18 הממוזגת שבמגדל, ולגלות שבגלל העיכוב בבדיקות הביטחוניות איחרתי לשעות הקבלה וקול מתכתי וחסר סבלנות הבוקע מהאינטרקום הקומתי, מודיע לי שהוא אינו מוכן בשום פנים ואופן לפתח לי את הדלת, ושאבוא מחר.
בגלל כל זה החלטתי להרוס את המגדל: משום, שכמייצג של הממשלה, הוא נכשל בהתוויית המדיניות הרצויה לתכנון עירוני ואדריכלי, אלא נסחף בזרם האופנתי העכשווי של בעלי ההון הפרטיים המחבקים את נבחרינו. אני חושב שצריכים להסיק מכל הסיפור מסקנה אדריכלית וחברתית אחת: יש לחייב כל בניין ממשלתי להיבנות במרחק מהכביש עם רחבה גדולה לפניו. כך נוכל להשקיף על עובדי המדינה, וכך נוכל גם להתאסף מתחתם ולהפיל את מגדל הממשלה. כי האדם שברחוב ינצח".