אם יש גן עדן

מכירים את התחושה, כשאתם הולכים לסרט שברור לכם שהוא "איכותי"? מה זה אומר? השחקנים מכובדים, המוזיקה בדרך כלל קלאסית אך מבשרת רעות, והבמאי נורא משתדל להראות שהוא יודע דבר או שניים על החיים, אבל הוא יגיד לכם את זה באופן "סימבולי": כלומר, שתהיו מוכרחים להתייסר בשאלה המעצבנת – מה לעזאזל רצה להגיד המשורר? זה יכול להתבטא בשוטים ענוגים של אפרוחים נולדים (ונופלים מיד מן הקן, חסרי ישע), עצים מצמיחים עלים (בדרך כלל בפאסט-מושן) או סתם גרם מדרגות תלול (המצולם מזווית גבוהה כמובן). כל הסימנים האלה בדרך כלל מנבאים דבר פשוט מאוד - אתם עומדים לצפות בסרט רע.

עבור מה כל ההקדמה המסובכת הזו? ל"גיהנום", הסרט החדש של דניס טנוביץ', יש את כל מה שצריך בשביל לקבל את תווית התקן של סרט "איכות": במאי עם קרדיט (הוא זכה באוסקר ובגלובוס הזהב על "שטח הפקר"), כוכבת ענקית (עמנואל ביאר) ומעל הכל – תסריט של קז'ישטוף קישלובסקי; מגדולי הבמאים האמנותיים של הקולנוע המודרני. אך למרבה הצער, אחרי 20-30 דקות מתחזקת התחושה הלא-נעימה ששוב נפלנו על תסמונת של "איכות מרוקנת".

המניירות הקולנועיות של טנוביץ' מתחילות להתקלף לאורך הצפייה, ולא מתגלה תחתן גלעין של ממש. אולי הוא סמך יותר מדי על העובדה שיש לו בכיס את התסריט של קישלובסקי. האמת, היום כבר מותר להודות, אחרי שחל עליו חוק ההתיישנות, שגם קישלובסקי סבל לא פעם ממנת יתר של דרמטיות וסימבוליות (במיוחד בטרילוגיית "שלושת הצבעים" שם התמזג הפאתוס הפולני שלו עם זה הצרפתי. מיקס קטלני). אבל דבר אחד אי אפשר היה לקחת מקישלובסקי – הוא ידע לספר סיפור, ולייצר רגש - הדבר החשוב ביותר שסרט צריך לעשות.

אחרי צפייה סבלנית ב- 98 הדקות הארוכות מדי של "גיהנום" החשש הופך לוודאות - הסרט לא מגרה כלל אף בלוטת רגש. וב'רגש' אני לאו דווקא מתכוונת לחמלה או הזדהות. גם שנאה, תיעוב או בושה יכולים לעשות את העבודה. אבל "גיהנום" לא מצליח לייצר אף אחד מהם.

אולי אפשר היה להיות סלחניים יותר, אילו "גיהנום" לא חטא בחטא נוסף: הוא אחד מאותם סרטים שבהם יוצרים גברים מנסים להראות שהם מבינים לנפשה (המורכבת, אני מודה) של האישה. התסריט מתיימר לתאר את רגשותיהן של שלוש אחיות, בנות למשפחה מפורקת שעברה טראומה בעברה, כשאב המשפחה הואשם בהטרדה מינית של נער.

הבת האחת, וסלין (קארין ויאר), מטפלת באם החולה (קרול בוקה) ולא ממש מקיימת קשרים סוציאליים או אחרים עם העולם החיצון. כשהיא סוף-סוף נתקלת בגבר, היא מתנפלת עליו רק כדי לגלות שאין לו עניין של ממש בנשים. הבת השנייה, סופי, (עמנואל ביאר) נשואה לגבר בוגדני ומכלה את ימיה באובססיה חולנית כלפיו (כולל, כמובן, סצינה משפילה בה היא מתחננת שיעשה איתה אהבה והוא מסרב) והשלישית, אן (מארי ז'יליין), האחות הצעירה, מאוהבת בפרופסור שלה מהאוניברסיטה שלא מחזיר לה אהבה.

נכון, כאלה הן אנו הנשים; עסוקות יומם וליל בטיפוח אהבות אובססיביות, מחפשות נואשות אחר דמות אב (אפילו אם הוא קשיש ותשוש ואנחנו צעירות ויפות) ובעיקרון שום דבר אחר לא מגדיר אותנו חוץ מיחסינו המורכבים עם בני המין השני. מדוע קישלובסקי, או טנוביץ' לצורך העניין, חושבים שנשים באמת יכולות להזדהות עם נערה תמוהה כל כך, המאוהבת בתרח זקן שלא רק שגילו משולש משלה, אלא הוא גם לא ממש שם עליה? או שאישה יפה וחכמה כמו זו שמגלמת עמנואל ביאר תשאיר את עצמה במערכת יחסים מאמללת כל כך?

שאלות אלה מעלות שאלה גדולה עוד יותר: האם ייתכן ש"גיהנום", במסווה של סרט רגישות "נשי איכותי" מציג לנו למעשה את הפנטזיות הבלתי ממומשות של שני גברים מיואשים בגיל העמידה?