למרות שהנשים עומדות במרכז עלילת ספר הבכורה של בשמת חזן "מים הפוכים" והגברים הם נוכחים-נפקדים, דווקא הזכרים הם גיבוריו האמיתיים. חלילה, לא מדובר בגיבור המגיע על סוס לבן, אלא דווקא להיפך. הדמויות הנשיות של חזן הן אימפוטנטיות וחסרות-אונים, מבקשות מפלט בחיקם החם של הגברים, אלא שחיק זה מתגלה כמלכודת נחשים מן הסוג הגרוע ביותר. הגברים מתגלים כקלגסים אלימים וקשי-לב, בהשוואה זוטא בין יחסי גברים-נשים ליחס המתעלל-קורבן בשואה.
הדלק הזורם במנוע הספר הוא חתונתו השניה של אודי, בן לניצולי השואה שאול ושרה, ובעלה לשעבר של הלה. אך לא אודי עומד במרכז ההתרחשות אלא הנשים שחתונתו תשפיע על חייהן. הנשים האלו, רובן ככולן, ברחו מחייהן אל זוגיות שהתבררה כמשענת קנה רצוץ: אמו, שרה, התחתנה עם שאול, אביו, כיוון שהייתה "אישה פרקטית" והייתה זקוקה ליציבות "כמו ללחם", רק כדי להרגיש "שיש גבר לצידה", אך גילתה עד מהרה ששאול הוא גבר מורעל ומר, ושחייה לצידו הם חיים של בדידות. אחותו, אפרת, ברחה מהבית בשל אותו האב, אל נישואים שהיו חסרי סיכוי מלכתחילה, ואכן הותירו אותה גרושה צעירה עם ילדים. גם הלה, אשתו לשעבר של אודי, סבלה מנחת זרועו שלו, מהשפלות ומחוסר אהבה בחיי הנישואים.
לא במקרה תופסת השואה חלק חשוב בספר. גורלן של נשות הספר מוגשם לא רק בידי הגברים, אלא בעקיפין בידי הנאצים. שרה ואחיה התאום היו נבדקים בניסויים המפלצתיים שהנהיג ד"ר מנגלה, ובעקבותיהם הפכה שרה לסמרטוט אנושי, והדחיקה את כל אשר עבר עליה, ואפילו שכחה את מראה פניה של אמה. הסיכוי היחיד שלה לאושר, היריון שלישי, נגמר בהפלה טבעית, ממנה קמה "ריקה ושוכחת". אבל גם הלה ואפרת הן קורבנות של השואה. שרה נזכרת כיצד אפרת בתה הייתה נאטמת אל מול העלבונות שהטיח בה אביה, ממש כפי ששרה עצמה אטמה עצמה במחנות. ואילו הלה כותבת לידיד העט שלה שגם היא, כמי שסבלה מהשפעות היות דור שני לשואה על אודי, "גם אם בעקיפין, הייתי קורבן של השואה".
"ריקנות; עייפות; אטימות"
האכזבה הזו של הנשים מעולם הגברים, שאינם משמשים הצלה מפני משקעי השואה אלא להיפך - מתגלים כנושאי אופיה של השואה וכמשמרי חווית הקורבן, הופכת אותן אטומות וקהות. שרה עצמה, כאמור, שכחה את כל אשר עבר עליה בשואה ומרגישה "ריקה ושוכחת" אחרי הפלתה. הפרקטיות שלה באה לידי ביטוי "לא בחיי יום-יום, אלא בתכנון לעתיד", והיא מצהירה כי היא "לא מתעסקת בעבר, אלא רק בהווה". אביגיל, חברתה הטובה מילדות אשר עברה לניו-יורק 30 שנה לפני מאורעות הספר, נאבקת עם עצמה, "מכבה את כל מה שבתוכה", ואומרת ש"כל מיני אנשים חשבו שאביגיל היא חיבוק. אביגיל יודעת שהיא ריק". הלה מתפרצת באחד המכתבים שלה בשורות קצרות וכמו ירויות מתוך ייאוש, "ריקנות; עייפות; אטימות; לעזאזל; לעזאזל", ומודה, שבמשפחתו של אודי, "עם היטלר בקצה הסקאלה, לא נתור מקום לפרטים", לחיי יום-יום, לנורמליות.
מתוך הריקנות הזו, שבה וצומחת כניעה נשית מייאשת: הלה רוצה להזהיר את אשתו לעתיד של אודי מפני התהום השחורה בנפשו, שהוא מיטיב להסתיר לפני הנישואים, אך מוותרת על הרעיון. באותו אופן היא נתלית בתקווה מומצאת לזוגיות בלתי אפשרית, והופכת מראה פתטית של עצמה כשהיא דורשת במכתביה לידידה "תשנא את מי שאני שונאת. תאהב אותי...תאהב אותי כבר. איפה אתה?...אני רוצה שתישבע לנקום באודי". גם מירב, אמה של אשתו לעתיד של אודי, נמנעת מלהזהיר אותה מהסימנים השליליים שהיא מבחינה בהם. אביגיל, חברתה של שרה, מתחבטת אם להגיע לארץ לרגל החתונה אך מגלה על ההזמנה כי "כבר הייתה החתונה. עבר הזמן, עבר זמנה". שרה תוכרע על ידי העבר העיקש שמבעבע ומפעפע חרף, ואולי בגלל, ניסיונותיה העיקשים לדכאו.
הכשלים של הספר נעוצים בכך שהעיסוק של חזן בשואה מוביל אותה לעיתים לקלישאות ("צובטים פה-ושם [את הילד], כדי לוודא שלא ישלחו אותו, חלילה, באקציה ראשונה"), ובכך שהדמויות שלה, מלבד דמותה של שרה, הן דמויות כה אטומות, ונכנעות בקלות כה רבה לעצם מעשה הכניעה, שיהיה קשה מאד להזדהות עמן. בולטת בכך דמותה של הלה, אשר הינה היחידה אשר מתמסרת באמת לעיסוק בעבר, אבל גולשת מהר לטפיחות עצמיות על שכמה, ללהג ארוך ומיותר על הקשר שבין חייה לבין סיפורי התנ"ך, ולאותן תובנות בצרור אוטומט על חייה, שהופכות מטרד לא אמין מהר מאד.
"מים הפוכים", בשמת חזן (הקיבוץ המאוחד/סדרת ספ)