לשיר עם הדגים

שלושה קטעים מוזיקליים בלטו בפרק השבוע של הסופראנוז. "That's Amore" של דין מרטין - קלאסיקה שרמנטית, איטלקית ונימוחה - התנגנה בעת שוויטו הכין ארוחת ערב אינטימית לו וג'ים, בן זוגו החדש. זו אהבה - ניסיון להציל את הזוגיות הראשונית הזו בארוחת ערב רומנטית. וזו אהבה – לא רק לג'ים (אם בכלל, בעקבות התרחשויות ההמשך), אלא בעיקר לאוכל האיטלקי, הביתי, הגעגועים לעולם ממנו ויטו בא.

"My Way" של פרנק סינטרה מתנגן בזמן שויטו עוזב את ג'ים ונוהג שיכור לכיוון ניו ג'רזי, חזרה הביתה. באותו רגע, השיר יותר ממרמז על מותו המתקרב של ויטו. למעשה, הוא גורם לנו להרגיש שהמוות הזה יכה עוד שניה, ולאו דווקא ע"י חיסול מאפיונרי, אלא בשל נהיגה פזיזה בהשפעת אלכוהול. ואולי זו תהיה בכלל התאבדות? אבל לא. כל הגדולה הפומפוזית של השיר מסתכמת לאפס, כשוויטו חוזר לסורו ומחסל את הנהג שברכבו הוא פגע. "עשיתי זאת בדרכי". לגמרי. למרות כל המעבר לחיי הקסם של ניו המפשיר , המוות אכן היכה שוב. דרך הרצח והאלימות - זו דרכו של ויטו.

הפרק נחתם בשיר הרוקנ'רול הישן של צ'אק ברי, "Let It Rock". בניגוד לבכיינות הפתטית והכבדה של ג'אניס, מגיע הקטע האנרגטי והקליל הזה, שכאילו מושר מרחשי ליבו של טוני. השיר הזה אינו סתם נוצתי וכיפי מוזיקלית. טוני הרי מת להשתחרר מהמשקולות הנפשיות שג'אניס אינה חדלה מלהפיל עליו. "חייב לעשות קצת כסף כדי לקנות נעליים חדשות לגמרי / מנסה למצוא מישהו שיגרש את הבלוז הזה / 'היא לא אוהבת אותי' שומע אותם שרים בשמש / יום התשלום מגיע ועבודתי הסתיימה ". (צ'אק ברי, תרגום חופשי).

"היא לא אוהבת אותי" – גם ג'אניס, גם כרמלה. ג'אניס – שמרעיפה על טוני אהבה רווית שנאה וייסורי מצפון. כרמלה – שמפנה לו את גבה במיטה וברחבי הבית. טוני עבד מול השליח של ג'וני סאק כדי, בסופו של דבר, לסתום לג'אניס את הפה, ולסגור את החובות שהיא מנסה לגבות ממנו, בדיוק כפי שהוא גובה מאנשים חלשים ממנו. עבודתו כאן, כך הוא מקווה, הסתיימה. לגבי כרמלה – "היא לא אוהבת" אותו, אבל פה הוא באמת מקווה שהבלוז פשוט יעבור לה. אין לו כוח להתמודד איתה, בדיוק כמו שאין לו כוח להתמודד עם הצרות והבכי של שאר נשותיו: ג'אניס ומדואו.

"מאוחר יותר בערב השמש שוקעת נמוך / כל היום אני מחכה שהמשרוקית תשרוק "...

העבודה עליה שר צ'אק ברי היא גם עבודת הכפייה של סאל האומלל, שמסונג'ר לחצר של ג'יני סאק. עבודה שכל השכר שבצידה הוא הרגע בו היא נגמרת ואפשר קצת לנוח. ושיר הסיום, לא בפעם הראשונה, סימלי גם לטוני וגם לוויטו. ויטו "חייב לעשות קצת כסף כדי לקנות נעליים חדשות". הוא מופנה לעבודת כפיים מתישה שמדכאת אותו, ורק מחכה שהיום כבר ייגמר. אבל עבודתו לא הסתיימה. ויטו, באמצע כל ההתרחשות, נוטש את החיים החדשים שלו, עוזב את הרומנטיקה של ניו המפשיר, וחוזר לרוקנ'רול של ניו ג'רזי. ושם – המשרוקית תשרוק לו, ועוד איך. אללא יסתור.