ג'יי דייט

על עטיפת האלבום החדש שלו, ג'סטין טימברלייק מנתץ לרסיסים כדור-מראות דיסקואידי בנחישות בלתי-משתמעת לשתי פנים. ליידיז אנד ג'נטלמן, ג'יי. טי. עזב את הבניין, סיים את המסיבה וחזר אלינו כדי לקבל את הדבר האמיתי - כל מה שמקבל גבר כמוהו בערב שלאחר חיזור-מסיבה עיקש במיוחד.

למרות שכמעט ארבע שנים חלפו מאז המסיבה הזכורה לטוב שחולל אלבום הבכורה, "Justified", הפנינים המסוכרות של אותו אלבום – המתוחכמות, האחרות – נותרו חיות ובועטות גם היום (ע"ע "Like I Love You" שלא נס ליחו). יותר מזה – הן גרמו לכך שהציפייה לטימברלייק מודל 2006 תהיה מלווה בהרבה יותר מהשאלה "עד לאן ייפתח החלון באוטו כשישודר הסינגל הראשון" (שאלה שכבודה במקומה מונח, כמובן). מדובר בדיון שיקבע, אחת ולתמיד, האם ילד מועדון המיקי-מאוס שגדל, מסוגל באמת לספק את הסחורה.

התשובה, מסתבר, די ברורה: כשמי שמעיף לך את אוזני המיקי-מאוס מהראש הוא מפיק כמו טימבלאנד, הדלת לעולם המבוגרים נפתחת באחת. ואם לשפוט על פי איך שהעולם הזה נשמע ב-"FutureSex\LoveSounds", הרי שמדובר, כמו שניסחו זאת גידי גוב ומאור כהן, באחלה עולם (אח, הביצועים האלה מ"לילה גוב". מישהו צריך פעם להישפט על זה).

האלבום, שיוצא רשמית בארה"ב אתמול, בנוי לחלוטין סביב ההגשה הג'סטינית – הכריזמה, החלקלקות החיננית, הקול המובחן – שמדגישה בבירור את העובדה שהילד החמוד, החרמן שהתגורר ממול, התבגר והפך למשחית-סדינים מקצועי שכדאי להיזהר ממנו. האם ג'סטין כשיר לכהן בתפקיד הזה, כסמל הסקס המרדני? הדעות בעניין חלוקות – נכון שבסופו של יום נותר מולנו סולן להקת בנים מדובלל ומתלהב יתר על המידה, אבל אי אפשר להכחיש שרבות גם רבות הן הבחורות שהיו נענות לפלאשבק הניינטיז ומתמסרות בכיף (כן, אני מדברת אלייך). בסרטי נעורים רבים, "החבר הטוב" של הבחור הנחשק הוא שמדבר על ליבה של הנערה המתלבטת, וגורם לה לבחור נכון: וכשטימבלאנד הוא שאמון על ההפקה המוזיקלית, הוא ממלא את תפקיד "החבר הטוב" באופן שהוא לא פחות מגאוני.

סוגיית ההפקה המוזיקלית מורכבת מכדי לדון בה ברצינות כאן ועכשיו, ולמרות התחושה שהשנים האחרונות הן "עידן המפיקים" - ממקס מרטין עד לפארל וויליאמס ובחזרה ליזהר אשדות (או שלא), הרי שזהו עידן שבעצם בלתי אפשרי להפריד אותו מעידן הפופ באשר הוא – מבארי גורדי של מוטאון ועד לסטוק, אייטקין ו-ווטרמן של קיילי, המפיק תמיד היה שם מאחור, מכוון את המריונטה כרצונו.
אבל מה שבכל זאת יפה בכל העסק ורלבנטי לענייננו, הוא שאין דין מריונטה אחת כחברתה – וטימבלאנד, בתור מפיק שעובד עם מריונטות רבות, הוא דוגמה מצוינת לכך. ניקח את מקרה הסעד האחרון שלו, כשנקרא לשקם את נלי פורטאדו הנשכחת: נכון שהצמד אחראי לאחד משירי הפופ הממכרים של השנה (העניקו לעצמכם את "Promiscuous" פעם אחת ביום, לפחות), אבל לא יעזור כלום – את פורטאדו יכלה להחליף כאן כל פרחולה ממוצעת, שמסוגלת להגות שלוש מילים ברציפות. זה הביט, שבלתי אפשרי להתנגד לו, עושה את כל העבודה ואין עוד מלבדו.

העבודה המשותפת של טימבאלנד את טימברלייק, תעשיות פופ בע"מ, רחוקה מאוד מהמקרה הזה – מה שמוכיח שהמריונטה משנה ועוד איך, שכוכב נשאר כוכב ושבחורה מאנפפת ומרגיזה נשארת בחורה מאנפפת ומרגיזה, גם אם מכסים אותה בשכבות סינתיסייזרים מחממי לב.

כשטימבלאנד עצמו נשאל על תהליך העבודה, הוא אמר בגאווה "אנחנו חוזרים אל שנות השמונים של קווין ושל רוד סטוארט, בלי כל שטויות המייקל ג'קסון האלה" – מה שבאופן מיידי העלה את מניותיו הגבוהות גם כך, שכן מפיק שמבין את גדולתו הפופית של סטיוארט הוא בעל חזון אמיתי. הלא "Baby Jane" הוא אחד משירי האייטיז שיתברגו לכל עשירייה פותחת שהיא, ואכן רוח ההפקה השאפתנית שלו מסתתרת בנקודות רבות במהלך האלבום.

אל תטעו – האלבום לא חף מבעיות או מפילרים סתמיים, ממש לא. אבל גם מקהלות הגוספל הצ'יזיות ושאר המכות האייטיזיות המיותרות, משתתפות במבצע כולל שמציג את האלבום כיחידה שלמה ומשכנעת: אורכו של שיר ממוצע כאן הוא לא פחות משש דקות, וזה רחוק מאוד משרשרת סינגלים של פגע-וברח. הכוונה כאן היא למתוח עד קצה גבול היכולת את אווירת "לילה אחד עם ג'סטין". בחשבון כולל של בעד ונגד, זה לא לילה שכדאי לפספס.

מעבר לסינגל היעיל "Sexyback", נוצצים כאן למרחוק גם "Lovestoned" הנהדר, "Damn Girl" עם וויל איי.אם, הטורדני והבלתי נלאה – אבל נו, אחד שיודע את העבודה בצורה מעוררת השתאות, ומעל כולם: "My Love", היהלום שבכתר.

אם ב-2003 ההפקה של טימבלאנד ל-"Cry Me a River" הוכיחה סופית שז'אנרים מוזיקליים תחומים ומגודרים זה כבר לא מה שהיה פעם, הרי שזו קריאת ההשכמה עבור מעט המצקצקים בלשונם, שנותרו להתנמנם באנכרוניזם מפוהק. "My Love" הוא השיר שאם פיל ספקטור מאזין לו, הוא ודאי בוכה מאושר וממלמל "אז ככה נשמע ה-Wall of Sound בשנת 2006. לא כך תיארתי לי". עשו לעצמכם טובה, ואל תתפשרו על איכות הרמקולים שבהם תאזינו לשיר הזה. קולה של הגדולה חייב להישמע, וג'סטין טימברלייק חזר כדי להשמיע אותו.