עקרות בית נואשות

לג'ני יש חיים מושלמים. היא חיה בבית יפה עם בעלה, מפקד המשטרה האזורית ובנה הקטן, טים, בן השש. אבל חייה הטובים של ג'ני נקטעים באכזריות יום בהיר אחד, כשהיא מגלה שטים הקטן הרג תוך כדי משחק את לוסי, בתם של השכנים. ג'ני מחליטה בו ברגע שהיא תעשה הכל כדי להגן על בנה ולא תהסס גם לעבור על החוק. זהו התקציר של "מתחת לקרח", אחד הסרטים המעניינים שיוקרנו ב"נשים בתמונה", פסטיבל סרטי נשים שמתקיים זו השנה השלישית ברחובות ויימשך מהיום ועד סוף השבוע.

השנה מתמקדים סרטי הפסטיבל, שנעשו כולם על ידי נשים, בנושא האימהות, ומאירים זוויות בלתי מוכרות ומטרידות של מערכת היחסים העמוקה ביותר שמעצבת את חיי כולנו. הסרטים שנבחרו מראים לנו אימהות שעדיין לא ראינו בקולנוע: כאלה שנקרעות בין אגואיזם לאלטרואיזם, בין הצורך לגונן לבין חוקי המוסר שבחוץ ובין האינסטינקט לקרב את ילדן לבין הדחף הבלתי נשלט לעתים להרחיקו.

במאמר הפתיחה היפה של קטלוג הסרטים מציינת מיכל אביעד, היועצת האמנותית של הפסטיבל, כי אימהות תמיד נכחו ברוב הסרטים שבוימו במאה שנות קיומו של הקולנוע. כל סרט שהגיבור במרכזו הוא נער או ילד, שרטט למעשה גם דיוקן של אם נוכחת או נעדרת: האם האגואיסטית של אנטואן דואנל המסכן ב"400 המלקות", האם הכנועה ב"מסע העסקים של אבא" של קוסטריצה או לחילופין אמהות חיוביות הרבה יותר כמו אלה של אלמודובר (בעיקר ב"לחזור" או "הכל אודות אמא") ועד לאימא המופתית של תורמן-טרנטינו ב"להרוג את ביל 2"; כולן בעלות חשיבות מכרעת בציר העלילה, אך רק לעתים רחוקות מקבלות את מרכז הבמה.

הפסטיבל יציע גם זווית ישראלית, עם מבחר סרטים עלילתיים ותיעודיים, קצרים וארוכים, כאשר גולת הכותרת היא הקרנת סרטה המוערך של דינה צבי ריקליס (מועמדת רצינית לזכייה בטקס פרסי אופיר הבא עלינו לטובה מחר),"שלוש אמהות". אבל אם נעזוב לרגע בצד הגדרות וסוגיות של ג'נדר, פמיניזם, אמהות ומוסר, פסטיבל "נשים בתמונה" פשוט מציע השנה שפע של סרטים טובים, שזוהי ההזדמנות היחידה לראותם לפני שייארזו ויתעופפו לפסטיבלים נוספים. הנה שלושה טובים במיוחד:

מרל בת ה-13 היא ילדה חכמה ומוצלחת במיוחד, "טום בוי" שמגיעה בכל בוקר לבית ספרה על הסקייטבורד. יום אחד היא מתחילה לסבול מהצקות מאד לא סימפטיות מצד חבריה האכזריים לכיתה. במקום לבכות את גורלה, מרל מחליטה להתעלם מכך. היא מפנימה את הכאב עמוק פנימה, לא מספרת דבר להוריה, ומשקיעה את כל רגשותיה בטיפוח מערכת יחסים חמה עם אחיה הנכה. כשהוריה מחליטים להכניס את אחיה לפנימייה, ובמקביל ילדי הכיתה מחריפים את הצקותיהם, מרל נאלצת לעבור התבגרות מוקדמת ועצובה.

"ציפור כחולה" מציע רעננות ומקוריות קולנועית יוצאי דופן. הבחירות של הבמאית והתסריטאית פשוט מושלמות בפשטותן. השחקנית הראשית (אלסקה רוטבל) היא כל כך מקסימה שאי אפשר שלא להזדהות איתה לחלוטין כבר בפתיחה; הבחירה בשפה הקולנועית היא פשוטה ופונקציונלית וההימנעות ממחוות דרמטיות מוגזמות – כל אלה בשילוב עם התסריט האינטנסיבי מספקים חוויה שלמה, כמעט טהורה, שנדיר כיום למצוא בקולנוע. הסרט המקסים הזה נע בין התפרצויות חינניות של שמחת נעורים, לרגשות כבדים של קדרות ועצב על מי שנאלצו להתבגר טרם זמנם, ולא הורשו להמשיך ליהנות רק עוד קצת מחיי הילדות. בהחלט אחת מהפנינים הקולנועיות שתוכלו למצוא בפסטיבל. הסרט זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל סרטי הילדים בברלין 2005.

שתי ילדות קטנות נרצחות בעיירה קטנה על ידי רוצח סדרתי בלתי מזוהה. מזכיר לכם את יצירת המופת M של פריץ לאנג? כנראה שזה לא מקרי. "מתחת לקרח" הוא מותחן גרמני שמתכתב במודע עם הקלאסיקה הקולנועית של האקספרסיוניזם. זהו סרט המשכיל לשלב בין מתח מאיים וניכור לבין תחושות הזדהות עמוקות עם גיבוריו.

הגיבורה היא אם שמגלה כי הרוצח הוא בנה ומחליטה להגן עליו בכל מחיר, גם אם זה יפרק את משפחתה. לאט-לאט היא מסתבכת ברשת של שקרים ולא מצליחה למצוא את הדרך החוצה מן המבוי הסתום אליו נקלעה. הבמאית הגרמנייה (שזהו סרטה השני) אאלרון גותה מוכיחה בסרט שליטה מופתית בקונבנציות המותחן ומצליחה לייצר אווירה מקפיאה ומטרידה.

על פניו, המותחן עוסק בסיפור רצח, אך בעומקו עוסק בשאלות מטרידות הרבה יותר - מה קורה כאשר אם מגלה כי בנה הקטן והמלאכי הוא סוג של פסיכופט בהתהוות? גותה מציגה פה את הצד האפל של האימהות (שטופל כבר בסרטים כמו טרילוגיית "הנוסע השמיני") הפחד לגלות שאינך מכירה את ילדך שלך ולמעשה אין לך כלל שליטה על אותו יצור שרקם עור וגידים בבטנך שלך.

הסרט התיעודי הזה לא מיועד למי שמחפש סיפור קל וסיפוק מהיר. הוא משרטט בקצב איטי וביופי נדיר את סיפורה של העיר באם באיראן, שנחרבה ברעידת אדמה בשנת 2003 והשאירה תחת חורבותיה כ-30 אלף קורבנות. הסרט מנסה להנכיח את אלה שכבר אינם על ידי שימוש בשפה קולנועית מקורית ועשירה.

הדמויות המספרות (בקריינות) על יקיריהן שאבדו, מתפקדות במרחב ההרוס כסוג של רוחות רפאים, הד לקולם של המתים האמיתיים הקבורים תחת ההריסות. "קולות מבאם" מבהיר מחדש כמה רגש אפשר לייצר על ידי חיבור פשוט בין קול ותמונה וכל סצינה שבו מפתיעה מחדש במקוריות קולנועית. באופיו המהורהר והמקוטע הוא מזכיר יצירות מופת מודרניסטיות כמו "הירושימה אהובתי" של אלן רנה או "המזח" של כריס מארקר, ועוסק כמוהם בסוגיות של זמן וזיכרון ותפקידו של הקולנוע בהנצחת כל אלה.

פסטיבל הקולנוע לסרטי נשים, "נשים בתמונה", 13-16 בספטמבר, רחובות.