פליטת פה

אין מנוס מלהגיע למסקנה שדודו טופז הוא המקבילה הטלוויזיונית למחלת ההרפס. כמו הרפס, מההתפרצות הראשונית אין סיכוי להחלמה, ואף שעוברים חודשים ארוכים בין התפרצות להתפרצות, עד כדי שכחה ואף אמונה נאיבית שהוא לא יחזור, מגיע פתאום הרגע, בעונות מעבר וברגעי לחץ, והוא צץ לו שוב, בדיוק באותו מקום, ושוב הוא מטריד ומביך ממש כמו בפעם הראשונה. חשאי וערמומי כמו וירוס השלבקת, דודו יושב ודוגר לו מתחת העור ומחכה לשעת כושר לחרבן לך את היום.

הדבר המכעיס ביותר בקשר לטופז הוא שאי אפשר באמת לבקר אותו יותר. הטענות שהתרומות שלו מסריחות מאהבה עצמית, שהמשימות שלו אוויליות עד כאב עיניים (תחרות עצירת נשימה באקווריום? תגידו, ערוץ 10, אין לכם שום טיפת כבוד עצמי?) ושהוא כל כולו מתועב, הומופוב וגזען באיצטלה של עממיות וסחבקיות, נשמעו כבר אלף פעמים ומתקבלות על ידי אוהדיו, בצדק, כקנטרנות ועוקצניות במתכוון. כוחן ניטל מהן דווקא בגלל שהן היו כה מדויקות, עד שהשתמשו בהן יותר מדי, ודודו עדיין פה.

אי אפשר לשכוח גם, שהזכות הגדולה מכולן, אהבת הקהל, עדיין בכיסו של הקשיש המכריס. לאדם מן השורה קשה להבין מדוע, אבל הקהל מוחא לו כפיים שוב ושוב, עד שנדמה שדודו יכול לצאת מאחורי הקלעים ודבר ראשון לתקוע נפיחה אדירה מול הקהל ועדיין לקבל תשואות בעמידה. הקהל שלו מאולף: דודו מנגן (בכאילו) על חצוצרה, הקהל עונה "אולה". דודו אומר בהטמעה את המילה "הומואים", הקהל נשפך מצחוק. ולא רק הקהל, אלא גם הקולגות שלו.

דודו הוא מחלה מידבקת. אנשים מקצועיים ומלאי חן כמו קארין מגריזו וצבי יחזקאלי מסכימים להגיע לתוכנית שלו אף במחיר של ביזוי עצמי מוחלט ומחיקת כל נקודות הקרדיט התקשורתיות שלהם בחמש דקות. איני יודע אם יחזקאלי היה מחויב על פי סעיף דרקוני כלשהו בחוזה שלו להתייצב אתמול בסט של טופז, או שהיתה זו התשוקה לנצל רק לעוד רגע אחד את היותו סמל סקס-תלתלי שנייה לפני שנזכרים שהוא בסך הכל אהוד יערי 2, אבל אין לי ספק שיחזקאלי מצטער על הופעתו אמש.

טופז פתח את התוכנית בהקראת מכתב שוביניסטי ודוחה, ברמה של חיבור בבית ספר יסודי, לנסראללה, רצוף אמירות הזויות כמו "בוא ניפגש כמו שני גברים", "אני לא מפחד", "תראה לנו שאתה גבר" והחביב עלי "אתה נראה לי גבר אמין, אני מכבד אותך". נסראללה לא יודע כמובן עברית ולכן הביאו את צבי יחזקאלי, לפרש לו. אלא שדודו לא יכול להעביר דקה רצוף בלי הפתעה, ובניסיון לנצל עד תום את 15 השניות של גיבור חדשות עשר, הכריז דודו שהוא עומד לשדך לו בחורה בשידור חי. בסופו של דבר התברר שזו סתם דרך אידיוטית של דודו להציג את בת אחיו הנאווה, אבל את המלמול "לא, לא, לא" האומלל והכן כל כך של יחזקאלי אפשר היה לשמוע עד הסמטאות בשכם.

זה היה רגע של אושר טלוויזיוני אמיתי, גרוטסקי ומחליא כמו שרק דודו יכול לספק, כי באותה שניה אפשר היה לראות על פניו של יחזקאלי את ההבנה שלו, שבשאיפתו לגלוש רק עוד קצת על אדי הג'ל הזחוחים שלו בפריים טיים, הוא מכר את היושרה המקצועית שלו בעבור נזיד עדשים סלבריטאי. מאותו הרגע ואילך ליחזקאלי היה פתאום פרצוף שאמר "איך הגעתי לכאן, מה זה המקום הזה, מתי זה ייגמר ואיך לעזאזל יוצאים מכאן". אני הרגשתי בדיוק אותו דבר. יש בזה משהו מנחם. כשאתה יושב מול המסך, וההמון המשולהב נכנע לשטיקים הזולים של טופז בלי לחשוב לרגע, נעים לראות מישהו אחר, שנמצא בתוך העניינים, מקבל הארה לרגע. או אז אתה יודע שאתה לא לבד. דודו באמת נורא ואיום, אפילו יחזקאלי יודע. כמה חבל שצריך להידבק לפני שיודעים.

מה עוד נותר לומר עליו שלא נאמר? שום דבר. אחרי שתוויות האזהרה על סכנות העישון הפכו לחלק המרכזי בקופסת הסיגריות, יהיה קשה לשכנע שופט בתביעה נגד חברות טבק. אחרי שהכל נאמר על טופז והקהל ממשיך לבוא, כל מה שנותר לומר זה שמי שהולך לזונות שלא יתפלא שיש לו מחלות מין. מי שצופה בפרומואים של עשר, ומאמין באמת שהתוכנית של טופז תהיה משהו שונה וחדשני הפעם, או שהגרסה הישראלית לתוכנית מערכונים מיובאת תצליח להעלות בדל של חיוך על שפתיו, מגיע לו לצפות בתכנים של ערוץ 10. זובירקס, מישהו?