בתחומי האמנות, אסתטיקה היא לפעמים הכל. אם הייתי טוען שבחורה מסוימת היא הדבר הכי מושלם שפגשתי, בהתבסס על נתוניה הפיזיים בלבד, היו קוראים לי שטחי ומאשימים אותי בסקסיזם. אם הייתי אומר שאלבום כלשהו מדהים, רק כי כל שנייה בו אסתטית ברמה מפחידה, אף אחד לא היה מניד עפעף. חבל, כי במוזיקה יש הרבה יותר מזה, ובדיוק בגלל זה אני לא אוהב את האלבום החדש של שרלוט גינסבורג.
כן, אני איתכם האלבום הזה יפיפה. ממש מלטף את האוזן. איך אפשר שלא לחשוב כך? כל מי שהוא משהו עבד עליו: אייר הלחינו ויצרו את המוזיקה, נייג'ל גורדיץ' הפיק, ג'ארוויס קוקר כתב את המילים ביחד עם ניל האנון מ-Divine Comedy ועם שרלוט עצמה. טוני אלן, האיש שבריאן אינו הגדיר "המוזיקאי הגדול ביותר ביקום" ישב על התופים, ודיוויד קמבל (שעבד בין היתר עם אלטון ג'ון, מייקל ג'קסון ולאונרד כהן, אבל ידוע יותר בתור האבא של בק), סידר את המיתרים.
אפילו שרלוט, שהיא לא זמרת טבעית, מצליחה להשתלב בין הענקים הללו כשהיא מלחששת בסקסיות, ולמרות שהיא הכוח החלש שבחבורה, כנראה שרק היא יכולה לאחד בקלות את כל אלו, על בסיס ההערצה שלהם לאבא שלה. אה כן, איך שכחתי - שרלוט נמצאת בתודעה הציבורית מאז יום הולדתה - היא הבת של סרג' גינגסבורג וג'יין בירקין, אלבום הבכורה והיחיד שלה עד היום יצא כשהייתה בת 13, ושנתיים אח"כ היא כבר הספיקה להצטלם עם אביה לקליפ הארוטי משהו של "Lemon Incent" וללמד את העולם משהו על גילוי עריות.
מאז היא ידועה יותר בתור שחקנית והיא השתעשעה בלהיות זמרת רק פעמיים ב-2001 בפתיח שיר של מדונה, וב-2002 היא שרה קולות רקע באלבום של בדלי דראון בוי. כולם חשבו שהיא סתם מפלרטטת עם הרעיון אך היא עשתה את זה והוציאה דיסק שלם בעצמה. טוב, כאמור, אולי לא "בעצמה", אלא עם עזרה ענקית מכל אלו שכתובים שם למעלה. השאלה האמיתית היא למה רק השם שלה על העטיפה איך זה לא מוגדר כפרויקט כלשהו כאילו אייר הם אוויר, כאילו נייג'ל הוא רק משרת, כאילו ג'ארוויס הוא סתם איש פשוט.
יכול להיות שהסיבה לכך גלומה בעובדה שאף אחד מהאנשים הללו לא מעוניינים להשוויץ ביצירה הזו. כן, הם עשו עבודה טובה: קשה למצוא משהו משויף כל כך, הפסנתרים שאייר מלבישים לאורך כל האלבום מקסימים, הטקסטים ברובם משובחים, והמבטא הצרפתי ונימת השאנסון ששרלוט מכניסה מידי פעם ממיסים ומרטיבים. בכל זאת, האלבום "5:55" הוא שעמום אחד גדול ונטול פיקים מתחילתו ועד סופו, למעט מ-"The Songs That We Sing", הסינגל והקטע הכי סרג' גינגסבורגי שאפשר, ו-"Everything I Can Not See" שכולל פלואו סטייל "Pusherman" של קרטיס מייפילד.
היופי והפסטורליות פשוט לא מצליחים להציל את המצב, אפילו המעט צרפתית שב-"Tel Que Tu Es", לא משפיעה, והאלבום הזה, ממש כמו סרטים שעוברים מהוליווד ישר לווידיאו, צריך היה לעבור בקפיצה אחת מאולפן ההקלטות לבתי הקפה של תל אביב, איפה שאפשר לשמוע אותו שמונים פעם רצוף מבלי להתעצבן, מבלי לשמוח, ובעצם, מבלי להרגיש כלום.
שרלוט גינגסבורג, "5:55" (Atlantic)
עוד בוואלה!
15 דקות של תהילה
ונעבור, בקצרה, למישהי שכן מצליחה לרגש, ובגדול. מישהי שבחיים לא הייתי שומע עליה אם לא היה מייספייס בעולם. גם היא מצרפת, רק הרבה פחות מיוחסת וקוראים לה Amelie (שזה השם היחידי לצרפתייה שפחות סטריאוטיפי מ"ברידג'יט").
אמלי שיחררה אי-פי מקסים בשם "From The Burning Tree To The Monster Mountain" שיצא בלייבל צרפתי קטן בשם Boxson, תחת ההפקה המהודקת למדי של ג'ון סמית' (שזה השם היחיד לאמריקאי שפחות סטריאוטיפי מ"ביג דדי קיין", וסביר שזה גם השם הכללי שצרפתים מעניקים לאמריקאים).
היא שרה פולק באנגלית עם מבטא מקסים וקול מתקתק, הטקסטים שלה מעניינים גם כשהם על הנושאים הכי תמוהים בעולם - "Forgotten Christmas Gift" הוא על כך שלאף אחד לא אכפת מכריסטמס, סנטה קלאוס ודרום צרפת, ו"Monsters" שואל מפלצות מי המעביד שלהן ולמרות שבדף המייספייס שלה היא מגדירה עצמה כ"ביורק על אסיד", נשמע שמה שהשפיע עליה באמת אלו קוקורוזי, ג'ואנה ניוסאם והמשפחה.
האי-פי הוא 15 דקות שמורכבות מחמישה שירים, ואלבום מלא ייצא רק ב-2007. לא כדאי להתאפק ומומלץ להזמין את האי-פי כבר עכשיו, שתוכלו להגיד שהכרתם אותה קודם, עוד בשלב שלא היו לה יותר מידי חברים במייספייס.
אמלי, "From The Burning Tree To The Monster Mountain" (יבוא, Boxton)