בקצב בו ג'יי-זי מנהל את דף ג'אם - חף משגיאות ודוהר קדימה - אפשר לדמיין כי האיש, אשר נרדם לצד זוג הירכיים המושלם בעולם בכל לילה, עוד עשוי להיות יום אחד הנשיא השחור הראשון של ארה"ב. תחשבו על זה שנייה נוספת ותזכרו בפה הגדול של הבחור הכי יהיר בשכונה, שאומר וגם עושה את הדברים שאנשים אוהבים לשמוע. הוא חותם על האלבומים שיצאו בדף ג'אם מאז שהפך להיות פ'אנקי פריזידנט בשם המחייב: The Carter Administration. כריזמה בייבי. הכל זה כריזמה והאומץ להגיד הכל ישר בפנים. את זה ג'יגה עשה עוד מהימים בהם הוציא את כל הכסף שהיה לו בשביל להצטלם עם חליפה איכותית לעטיפת אלבום הבכורה שלו (עדיין האלבום הכי טוב שהוא הוציא). הוא היה הראשון מבין אמני המיינסטרים, שקלט מה נהיה עם ההרכב המוזר, השחצן והבלתי מתפשר מפילדלפיה. הוא הבין למי יש את מכת הסנר הטובה ביותר במשחק והביא אותם ללוות אותו באותה הקלטת אנפלאגד, שכבר נחשבת היסטורית בעיני כמה מתלהבים. אני ביניהם.
אין מטאפורה טובה מזאת כדי לתאר מה קרה לכל ההיפ הופ הזה בשנים האחרונות - דיבור על ג'יי-זי בפתח הביקורת על האלבום החדש של הרוטס. ממש כמו כותרת אלבומם הטוב ביותר עד עתה, "הדברים אכן מתמוטטים". אבל תסמכו על הרוטס ומעגל החברים הקרוב שלהם, שישמור את העסק בחיים, בעיקר כשמסביב מדברים על קבורה מפוארת בחיקו המסחרי של דף ג'אם. הם קוראים לזה "The Game Theory".
בואו נדבר רגע על משחקים. הרוטס תמיד שיחקו על הגבול הדק בין הייפ מוצדק לבכיינות אנדרגראונדית, שהגרוע מכל קרה לה - היא הצליחה. קווסטלאב, אולי אחת מהדמויות המרתקות בתעשיית המוזיקה ומהבודדות שגם מצטלמות היטב, שומר את האוסול של הרוטס כבר כמעט 20 שנה. הן במכות התוף המזוהות עמו, הן בכל הטקסטים שאינם מושרים והן כקול שפוי במשחק שאיבד מזמן את דעתו. יש לו הרבה תיאוריות לקווסטלטאב הזה. עד כאן הכל נכון. אבל אם כבר הנחנו את היד על לב הלהקה, כמה אלבומים באמת טובים יש לרוטס? כאלו שחוזרים אליהם פעם אחר פעם, כאלו שמצליחים להזכיר לכם משהו שכבר שכחתם? שניים וחצי. שלושה מקסימום. מספר ראוי לכל הדעות, אבל מתוך רוחב יריעה של שבעה אלבומי אולפן ואחד בהופעה, זה פתאום לא נשמע מרשים כל כך. בטח שלא מצדיק את כמויות המילים המשתפכות שנכתבות עליהם ועל ידם בכל העולם.
דונט בליב דה הייפ? אולי. בטח לאחר "The Tipping Point", האלבום האחרון שנשמע כמו אסופת שירים של שיטוטים חסרי טעם בשדות זרים, ארעיים ותלושים, כמעט מפתה לומר חסרי שורשים. ואז הגיעה ההחתמה של דף ג'אם וכל הדיבורים התהפכו והתחילו הלכלוכים על התמסחרות וכל השיט הזה. ואז ג'יי דילה מת והכל נעצר. נגמרו התיאוריות. לעזאזל, המשחק עצמו כמעט ונעצר לרגע אחד של אבל קולקטיבי. "The Game Theory" יצא, ומתברר שהוא הטוב ביותר שלהם מאז "פרנולוג'י"; היחיד שמתקרב לרמת הנשגבות - אם כי מכיוון אחר לגמרי - של "Things Fall Apart". סוף המשחק.
רוטסי שמוליק
ברוכים הבאים לאמריקה - חמש שנים אחר כך - והמאכל החביב עליה הוא עדיין הצעירים. בגילם, בגישה שלהם לחיים ובעיקר בכמות הכסף שעומד לרשותם כדי להמשיך באשליית ארץ החופשיים ובית האמיצים תחת המשטר החשוך ביותר שידעו. התימה המאיימת הזו מוצאת אחיזה בכמעט כל אחד מ-13 השירים שיש כאן. האלבום הראשון של הרוטס בתאגיד גדול ותמנוני הוא מסמך חברתי מרתק, עוכר נשימה וממש לא סקסי על מצב העניינים סביבם; על איך אנשים מנוכרים אחד לשני, מפחדים מצילם של שכניהם המזוקנים, מסתגרים בדלת אמות של דעות שמרניות וקונצנזוסיאליות להחריד מהפחד להעיר מתחים ופחדים עמוקים ומודחקים היטב, שעלולים באמת לגרום להכל להתמוטט. וב"הכל" הם מתכוונים להרבה יותר מזוג בניינים.
"אני לא מסתיר כלום כמו אל בנדי" אומר Black Thought באחד הרגעים המעטים בו ניתן לשמוע צל צלו של חיוך. רוב האלבום משחק בתיאוריות שונות, שכולן מגיעות לאותה מסקנה, שהיא הסינגל הראשון מאלבום"Don't Feel Right" . וזה נשמע הכי נכון לעולם הזה. אגרוף בבטן. לוקח איזו שנייה או שתיים עד שעוצמת הכאב מחפשת את הדרך לצאת מהגרון וארובות העיניים שלכם. כמעט כל שיר כאן הוא כזה, בווליום משתנה כמובן. כשמדובר במדינה כרסתנית ועתירת שומן כמו אמריקה האגרוף - מעשה נינג'ה - חייב להיות מדויק וממוקד ובעיקר מתוזמן היטב. ברגע בו הכי פחות מצפים לו, ועם תוספת קטנה. אם זו הבומבה של "In The Music", אחד מהשירים הטובים של 2006; העוצמה הכאוטית של "Here I Come"; האלם והעצב של "Atonement" שנסמך על "You and Whose Army" של רדיוהד. והכל מוביל לקרשנדו של האלבום - 9 דקות של הספד לג'יי דילה ולכל מה שהוא ייצג בעולם הזה.
מדהים ועצוב בו זמנית מה שקרה כאן. בהתחלה זה עלול לאכזב ולעבור מבלי להותיר רושם מיוחד, אבל אז מגיע הלילה הזה, בו הכל נופל למקום. הלילה שפותח לך את שארית היום, והתקליט הזה פתאום מתחיל ללכת מעצמו ולגדול. ולגדול. מבאס ת'תחת האלבום הזה, אבל מצד שני גם "אפוקליפסה עכשיו" הוא לא בדיוק שיא הצחוקים. שימו רגע את התבוללותו המהירה של הזמן בצד ותקשיבו לו הכי לאט שיש. למזלכם, אתם לא נושאים את השם "ג'ורג' בוש" בדרכון שלכם. מותר ליהנות גם כשעצוב ואת זה אתם חייבים לשמוע, לא לקרוא.
דה רוטס, "Game Theory" (הליקון)