וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון

18.9.2006 / 11:58

האוורד מנסה להחיות את נישואיו עם קיקי, בעוד ילדיו נעים בין אידיאלים ותשוקות. מתוך "על היופי" של זיידי סמית

1.


בעצם אפשר לפתוח באי-מיילים שג´רום שלח לאביו:
אל: HowardBelsey@fas.Wellington.edu
מאת: Jeromeabroad@easymail.com
תאריך: 5 בנובמבר
נושא:

הי, אבא — בעיקרון אני אמשיך להמשיך עם המיילים האלה — אני כבר לא מצפה ממך לענות אבל אני עדיין מקווה לכך, אם זה נשמע הגיוני.
טוב, האמת היא שאני נהנה מהכול. אני עובד במשרד של מונטי קיפס (אתה יודע שהוא סר מונטי??), שנמצא באזור גרין פארק. זה אני ובחורה מקורניש בשם אמילי. היא מגניבה. בקומה למטה יש עוד שלושה מתמחים ינקים (אחד מהם מבוסטון!), אז אני מרגיש די בבית. אני מתמחה מהסוג שיש לו חובות של עוזר אישי — לארגן ארוחות צהריים, לתייק, לדבר עם אנשים בטלפון, דברים כאלה. העבודה של מונטי היא הרבה יותר מסתם דברים אקדמיים: הוא משתתף ב"ועדת הגזע" ויש לו מוסדות צדקה של הכנסייה בברבדוס, ג´מייקה, האיטי וכו´ — לא חסרה לי עבודה. בגלל הגודל של המשרד יוצא לי לעבוד בצמוד אליו — ואני כמובן גר עם המשפחה עכשיו, שזה כמו להתמזג לגמרי עם משהו חדש. אה, המשפחה. לא ענית, אז אני מתאר לעצמי את התגובה שלך (לא כל כך קשה לדמיין...). האמת היא שזאת פשוט היתה האפשרות הכי נוחה באותו זמן. וזה היה נורא אדיב מצדם להציע אחרי שפינו אותי מדירת החדר במרילבון. משפחת קיפס לא מחויבת אלי, אבל הם הציעו, ואני הסכמתי — והייתי אסיר תודה. אני נמצא אצלם כבר שבוע ונושא שכר הדירה עוד לא עלה — וזה אומר דרשני. אני יודע שאתה רוצה לשמוע שזה סיוט אבל זה
לא — אני מת על החיים שם. זה עולם אחר. הבית הוא פשוט וואו — ויקטוריאני מוקדם, "טראסה" — לא מתבלט מבחוץ אבל מסיבי מבפנים — ובכל זאת יש בו צניעות מסוימת שבהחלט מדברת אלי — כמעט הכול לבן והמון דברים בעבודת יד, ושמיכות טלאים ומדפי עץ כהים וכרכובים וגרם מדרגות של ארבע קומות — ובכל הבית יש רק טלוויזיה אחת, שנמצאת במרתף בכל מקרה, רק כדי שמונטי יוכל להתעדכן בחדשות ובכמה מהדברים שהוא עושה בטלוויזיה — אבל זה הכול. לפעמים זה נראה לי כמו הנגטיב של הבית שלנו... הוא נמצא בצפון לונדון, בחלק שנקרא "קילברן". זה נשמע פסטורלי אבל זה לא פסטורלי בכלל, מלבד הרחוב שאנחנו גרים בו, מאחורי הרחוב הראשי, כשפתאום אתה כאילו לא שומע כלום ויכול פשוט לשבת בחצר בצל של עץ ענקי — שמתנשא לגובה עשרים וחמישה מטר וקיסוס שמטפס מלמטה עד קצה הגזע... לקרוא רומן ולהרגיש שאתה חי בתוכו... הסתיו כאן שונה — הרבה פחות קשה ועלי העצים נושרים מוקדם יותר — הכול יותר מלנכולי משום מה.
גם המשפחה היא סיפור בפני עצמו — מגיע להם יותר מקום וזמן משיש לי כרגע (אני כותב בהפסקת הצהריים). אבל בקיצור: בן אחד, מייקל, נחמד, ספורטיבי. קצת משעמם, אני חושב. אתה לפחות היית חושב ככה. הוא מין איש עסקים — איזה עסקים בדיוק לא הצלחתי להבין. והוא עצום! הוא גבוה ממך בחמישה סנטימטרים לפחות. הם כולם גדולים במובן האתלטי-קריבי. הוא בטח 1.95 מ´. יש גם בת גבוהה ויפה מאוד, ויקטוריה, שאותה ראיתי רק בתמונות (היא במסע רכבות באירופה), אבל היא חוזרת לתקופה קצרה ביום שישי, אני חושב. אשתו של מונטי, קרלין — מושלמת. אבל היא לא מטרינידד — מאיזה אי קטן, סנט משהו — אני לא בטוח. לא שמעתי טוב בפעם הראשונה שהיא אמרה את השם, ועכשיו זה כאילו מאוחר מדי לשאול. היא תמיד מנסה לפטם אותי — היא מאכילה אותי בלי הפסקה. שאר המשפחה מדברת על ספורט ואלוהים ופוליטיקה, וקרלין מרחפת מעל הכול כמו איזה מלאך — והיא עוזרת לי להתפלל. היא ממש יודעת איך להתפלל — וזה מגניב מאוד להצליח להתפלל בלי שמישהו מהמשפחה שלך נכנס לחדר ו-א) מפליץ ב) צועק ג) מנתח את "המטפיזיקה המזויפת" של התפילה ד) שר בקול רם ה) צוחק.
אז זאת קרלין קיפס. תגיד לאמא שהיא אופה. פשוט תגיד לה את זה ותתרחק בצחקוק...
עכשיו, תקשיב טוב לקטע הבא: בבוקר כל משפחת קיפס אוכלת ארוחת בוקר יחד ומנהלת שיחה יחד ונכנסת למכונית יחד (אתה רושם?) — אני יודע, אני יודע — לא קל לך לקלוט את זה. בחיים לא פגשתי משפחה שרצתה לבלות כל כך הרבה זמן יחד.
אני מקווה שאתה מבין מכל מה שכתבתי שהאיבה שלך, או מה שזה לא יהיה, היא פשוט בזבוז זמן. בכל מקרה הכול בצד שלך — מונטי לא מתעסק עם איבות. אפילו לא נפגשתם — רק המון דיונים פומביים ומכתבים מטופשים. זה כזה בזבוז אנרגיה. רוב האכזריות בעולם היא פשוט אנרגיה שמתועלת למקום הלא נכון. בכל אופן: אני צריך ללכת — יש לי עבודה!
תמסור את אהבתי לאמא ולל?יו?וי, אהבה חלקית לזורה,
ותזכור: אני אוהב אותך, אבא (ואני גם מתפלל למענך)
יו! האי-מייל הכי ארוך שכתבתי בחיים!
ג´רום XXOXXXX

אל: HowardBelsey@fas.Wellington.edu
מאת: Jeromeabroad@easymail.com
תאריך: 14 בנובמבר
נושא: שוב שלום

אבא,
תודה ששלחת לי את הפרטים על עבודת המחקר — אתה מוכן להתקשר למחלקה בבראון ואולי להשיג לי הארכה? עכשיו אני מתחיל להבין למה זורה נרשמה לוולינגטון... הרבה יותר קל לפספס את מועד ההגשה כשאבא הוא המורה קראתי את השאלה שלך, באורך שורה, ואז כמו טיפש חיפשתי קבצים מצורפים (כאילו מכתב, למשל???), אבל אני מניח שאתה עסוק/כועס/וכו´ מכדי לכתוב. טוב, אני לא. איך מתקדם הספר? אמא אמרה שנתקעת. כבר מצאת דרך להוכיח שרמברנדט לא שווה כלום? J
משפחת קיפס ממשיכה למצוא חן בעיני. ביום שלישי הלכנו לתיאטרון (כל השבט נמצא בבית עכשיו) וראינו להקת מחול דרום אפריקנית, ואז, כשחזרנו בתחתית, התחלנו לזמזם את אחת המנגינות מההופעה, וזה הפך לשירה אדירה בהנהגת קרלין (יש לה קול נהדר), ואפילו מונטי הצטרף, כי הוא לא באמת "פסיכופת חדור שנאה עצמית" כמו שאתה חושב. זה היה ממש נחמד ומקסים, השירה והרכבת שעלתה מעל פני האדמה ואז ההליכה בגשם חזרה לבית המקסים וארוחה של עוף בקארי מתוצרת בית. אבל אני רואה את הפרצוף שלך בזמן שאני מקליד, אז אני אפסיק.
חדשות נוספות: מונטי איתר את החיסרון הגדול של משפחת ב?לזי: לוגיקה. הוא מנסה ללמד אותי שח, והיום, בפעם הראשונה אחרי שבוע, הוא לא ניצח אותי בפחות משישה מ

2.


"מה, האוורד? על מה בדיוק אני אמורה להסתכל?"
האוורד בלזי כיוון את אשתו האמריקנית קיקי סימונדס אל החלק הרלוונטי באי-מייל שהדפיס. היא הניחה את מרפקיה משני צדי הנייר והרכינה את ראשה, כדרכה כשהתרכזה באותיות קטנות. האוורד ניגש לקצה השני של הדלפק כדי לכבות קומקום שורק. הצליל הגבוה הזה היה היחיד שנשמע — כל השאר דמם. בתם היחידה זורה ישבה על שרפרף, גבה אל החדר ועל ראשה אוזניות, והביטה בטלוויזיה בהערצה. ליווי, הבן הצעיר, עמד לצד אביו לפני ארונות המטבח. כעת, בהרמוניה אילמת, פצחו שניהם בכוריאוגרפיה של ארוחת הבוקר: מעבירים ביניהם את קופסת הדגנים, מחליפים כלים, ממלאים קעריות ומוזגים חלב מקנקן חרסינה ורוד בעל שוליים צהובים כשמש. הבית פנה דרומה. האור פגע בדלתות הזכוכית הכפולה שהובילו לגינה והסתנן מבעד לקמרון שחצה את המטבח. הוא נח ברכות על דמות הטבע הדומם של קיקי, שקראה ללא ניע ליד שולחן האוכל. קערת חרס פורטוגלית בצבע אדום כהה ניצבה מולה, ובתוכה ערמת תפוחים. בשעה זו האור התפשט אפילו מעבר לשולחן האוכל, דרך המסדרון, אל הקטן מבין שני הסלונים שלהם. כאן ניצב מדף ספרים עמוס בספריהם הישנים ביותר, בעלי הכריכות הרכות, בכפיפה אחת עם פוף זמש וכורסה שעליה שכב סרוח בתוך קרן שמש מ?רדוק, כלב התחש שלהם.
"זה אמיתי?" שאלה קיקי אך לא זכתה לתשובה.
ליווי פרס תותים, שטף אותם והטיל אותם לתוך שתי קעריות דגנים. תפקידו של האוורד היה לשלוח את ראשי התותים המטונפים אל פח האשפה. בדיוק כשסיימו את המבצע, הפכה קיקי את הדפים על השולחן, הסירה את ידיה מרקותיה וצחקה בשקט.
"משהו מצחיק אותך?" שאל האוורד, שניגש למזנון והשעין עליו את מרפקיו. בתגובה האפילו פניה של קיקי באדישות. זו היתה הבעת הספינקס שלעתים גרמה לחבריהם האמריקנים לייחס לה מוצא אקזוטי יותר מכפי שהיה לה. למעשה היא נולדה למשפחה כפרית פשוטה מפלורידה.
"מותק — תנסה להיות פחות שנון," הציעה. היא לקחה תפוח והחלה לפרוס אותו לפרוסות לא אחידות באחד הסכינים הקטנים בעלי הידיות השקופות. את אלה אכלה לאט, חתיכה אחר חתיכה.
האוורד הרחיק את שערו מפניו בשתי ידיו.
"סליחה — פשוט — צחקת, אז חשבתי שאולי משהו הצחיק אותך."
"איך אני אמורה להגיב?" שאלה קיקי באנחה. היא הניחה את הסכין והושיטה יד לליווי, שבדיוק חלף על פניה עם הקערית שלו. היא תפסה את בנה החסון בן החמש-עשרה בחגורת הג´ינס שלו, משכה אותו אליה בקלות ואילצה אותו להתכופף כחמישה-עשר סנטימטר לגובה ישיבתה, כדי לתחוב את הפתק של גופיית הכדורסל שלו לתוך הצווארון. היא הניחה את אגודליה משני צדי תחתוני הבוקסר שלו לצורך התאמה נוספת, אך הוא נסוג ממנה.
"אמא, באמת..."
"ליווי, מותק, בבקשה תרים אותם קצת... הם כל כך נמוכים... הם אפילו לא מכסים לך את התחת."
"אז זה לא מצחיק," סיכם האוורד. ההתעקשות הזאת לא גרמה לו עונג. אך הוא התכוון להיות עקבי עם קו החקירה הזה, אף שזאת לא היתה הטקטיקה שהתכוון לנקוט, והוא הבין שעלה על המסלול הישיר לשום מקום מועיל.
"אלוהים, האוורד," אמרה קיקי. היא פנתה אליו. "אנחנו יכולים לעשות את זה ברבע שעה, נכון? כשהילדים —" קיקי הזדקפה מעט כששמעה את נקישת המנעול של דלת הכניסה, ואחריה נקישה נוספת. "זור, מותק, תפתחי בבקשה, הברכיים שלי לא בסדר היום. היא לא יכולה להיכנס, קדימה, תעזרי לה —"
זורה, שאכלה מעין כיסון גבינה קלוי, הצביעה על הטלוויזיה.
"זורה — תפתחי עכשיו, בבקשה, זאת המנקה החדשה, מוניק — משום מה המפתחות שלה לא עובדים כמו שצריך — אני חושבת שביקשתי ממך לשכפל לה עוד מפתח — אני לא יכולה לחכות לה כאן כל הזמן — זור, את מוכנה להרים את התחת —"
"התחת השני הבוקר," ציין האוורד. "זה נחמד. תרבותי."
זורה החליקה מהשרפרף ולאורך המסדרון אל הדלת הקדמית. קיקי נעצה בהאוורד מבט תמה נוסף, שעליו השיב בפרצוף התמים ביותר שלו. היא לקחה את תדפיס האי-מייל של בנה הלא נוכח, הרימה את משקפיה ממקום מנוחתם על חזה המרשים והניחה אותם על קצה אפה.
"אני מוכרחה להוריד בפניו את הכובע," מילמלה תוך כדי קריאה. "הילד הזה לא טיפש... כשהוא זקוק לתשומת הלב שלך, הוא בהחלט יודע איך להשיג אותה," אמרה, הרימה בפתאומיות את מבטה אל האוורד והפרידה בין ההברות כמו בבנק שסופר שטרות. "הבת של מונטי קיפס. ט?ד?ם. פתאום אתה מתעניין."
האוורד קימט את מצחו. "זאת התרומה שלך."
"האוורד — יש ביצה על האש, אני לא יודעת מי שם אותה שם, אבל המים כבר התאדו לגמרי — יש לזה ריח נוראי. תכבה את האש, בבקשה."
"זאת התרומה שלך?"
האוורד צפה באשתו מוזגת לעצמה בשלווה כוס שלישית של מיץ עגבניות. היא הרימה אותה וקירבה אותה אל שפתיה, אך נעצרה שם ושוב דיברה.
"באמת, האווי. הוא בן עשרים. הוא רוצה את תשומת הלב של אבא שלו — והוא פועל בדרך הנכונה. עצם ההתמחות אצל קיפס — יש מיליון משרות התמחות שהוא היה יכול לקבל. ועכשיו הוא מתחתן עם הבת של קיפס? לא צריך להיות פרוידיאני. לדעתי, הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות זה לקחת את זה ברצינות."
"משפחת קיפס?" שאלה זורה בקול כשעשתה את דרכה חזרה במסדרון. "מה קורה — ג´רום עבר לגור אצלם? איזה קטע מוטרף... כאילו: ג´רום — מונטי קיפס," אמרה זורה בעודה מעצבת שני גברים מדומים מימינה ומשמאלה, וחוזר חלילה. "ג´רום... מונטי קיפס. חיים יחד." זורה נרעדה בלעג.
קיקי לגמה את המיץ והניחה את הכוס הריקה בחבטה. "מספיק עם מונטי קיפס — אני רצינית. אני לא רוצה לשמוע את השם שלו יותר הבוקר, נשבעת באלוהים." היא הציצה בשעונה. "באיזו שעה השיעור הראשון שלך? למה את כאן בכלל, זור? את יודעת? למה — את — כאן? הו, בוקר טוב, מוניק," אמרה קיקי בקול רשמי ושונה למדי, חף מהניגון הפלורידיאני. מוניק סגרה את הדלת מאחוריה ונכנסה.
קיקי שלחה חיוך יגע אל מוניק. "אנחנו משתגעים היום — כולם מאחרים או עומדים לאחר. מה שלומך, מוניק — את בסדר?"
המנקה החדשה, מוניק, היתה אישה שפופה מהאיטי, בת גילה של קיקי בערך וכהה ממנה. זו היתה הפעם השנייה שלה בבית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully