רגל קרושה

שבועיים לפני החג, הקניידעלך של סבתא מקבל חיים משלו. אגדה אורבנית מספרת שאנשים אשכרה מחכים שנה שלמה לרגע הזה, בו הקניידעלך נימוח בפה, כאחד מהזיכרונות מרוממי הנפש של ליל הסדר הקודם. אבל כשמגיעים הימים הנוראים זה נגמר. הקציצה המעוותת וגונה העכברי יוצרים אצלכם מגה-פיגוע בקיבה ואתם מוצאים את האפיקומן שלכם עמוק עמוק בניאגרה. ההבטחה הראשונית לא מתממשת.

נקפוץ לסרט של אורנה בן-דור, אבל נישאר במתחם ליל הסדר. הידיד שלכם בער"ן עונה לטלפון. על הקו בחור בעל חיתוך דיבור נרקומני למדי. הקריינות בתחילת 'בלוז לחג' מבטיחה לכם אינפלציה במדד ההתאבדויות במהלך החג, בדידות מעוררת רחמים, פתיחת תיבות פנדורה משפחתיות וגילוי פצעים, גם הם משפחתיים. וגם כאן, כמו בסאגת הקניידעלך, הגוון עכברי, המציאות מעוותת והסרט מוצא את עצמו צף כמה שניות בתחתית הניאגרה בדרך לים התיכון.

אורנה בן-דור חשבה לעשות דוקו בסגנון תיבות הפנדורה המשפחתיות של 'מיתוס של טביעות אצבעות' או – בואו נדבר בממדים לבנטיניים – 'לילסדה' של שמי זרחין. המקום ממנו היא מתחילה את סרטה נגמר במקומות משעממים ורדודים. בן-דור סומכת יותר מדי על גיבורי הדרמה, בלי יכולת למקד את הסיפור שלה או את הסיבה לשמה התכנסנו כאן.

שלוש משפחות – אחת מהן התלכדה בעקבות אובדן כושר עבודה של אבי המשפחה אבל אין שום קשר בין זה לבין גילוי הפצע המשפחתי, שאינו קיים כלל בסיפור; השנייה שמה במרכז בחורה שלא סגורה על עצמה, אבל לא ממש מתכוונת להתאבד, אם כבר למצוא את הגבר של חייה; ואילו המשפחה השלישית מקבלת זמן מסך קטן ולמעט הבדידות של כל אחד מבני המשפחה (בחור שחזר בתשובה, אחותו המיוסרת והאם המבוגרת בבית אבות) – אי אפשר להתחבר אליהם.

אי אפשר לדבר על סרט שהקשר בין פסקת הפתיחה שלו לבין שאר הסרט מופרך מיסודו. קודם כל, גברת בן-דור, מומלץ לקיים את ההבטחה ואז אולי נדבר. ובכל זאת, כמה מילים: מדובר בסרט שאינו ממחיש מספיק את הבדידות, מסתמך יתר על המידה על איכותם (האפסית) של גיבוריו, משעמם, לא מתפתח ומרגש מעט מדי. ואפילו לא רבע מחשבה על התאבדות.