באסה או קלאסה

ואז קורט קוביין התאבד. אם הייתי כותב את הביוגרפיה של בק, זה המשפט שהייתי פותח איתו. בין שני גיבורי התרבות הגדולים שהעניק לנו הרוקנ'רול בשנות התשעים עובר קו דקיק, כמעט בלתי נראה, שבו נגמר האחד ומתחיל האחר. לא רק בשיער הקש הבלונדיני, קומתם הנמוכה או בתמת הלוזר, ששניהם חקרו משני צידיה של האירוניה, אלא בעיקר בחלל שהותיר האחד ומילא האחר, באופן שיהלום טוב יותר את התקופה. אם קוביין הצליח למצות את הייאוש והתסכול של תחילת העשור האחרון של האלף, וחתם את השיר ההוא, אתם יודעים לאיזה אני מתכוון, עם שאגת "הכחשה", הרי שבק לקח את אותה הכחשה כנקודת מוצא א-פריורית, שגם אפשר לרקוד איתה. בין אם מדובר בצירוף מקרים, או מהלך מתבקש, "לוזר", שיר הפריצה שלו, שהוקלט במקור ב-1992, הפך ללהיט קרוסאובר בדיוק כשקורט החל להתחרפן סופית, אי שם במרץ-אפריל 1994.

באותה תקופה בק כבר היה דמות מוכרת בסצינת האינדי האמריקאית עם לא מעט הייפ מאחוריה. הוא הקליט קסטה ואי.פי ללייבל הנחשב K של קלווין ג'ונסון מביט הפנינג, שהדגימו כבר אז את היכולת שלו לשלב בין פולק להיפ והופ באווירת סופרמרקט עם אורות ניאון (אפשר למצוא את ההקלטות הללו היום באוסף המעולה "One Foot in the Grave"), אבל "Mellow Gold" – האלבום הראשון שלו בלייבל של דייויד גפן (אותו לייבל שהחתים גם את נירוונה) – נחשב לבכורה הרשמית שלו. "לוזר", היה הסינגל הראשון מתוכו.

גם במרחק של 12 שנה, קל לראות מה הפך את "לוזר" להמנון שהוא – הביט הפרימיטיבי והפשוט עד גאוני, סימפול הגיטרה של ד'"ר ג'ון, והגימיק שבפזמון. אירוניה-שמירוניה, בק ידע טוב מאוד מה הוא עושה כשהכניס את אותה שורה שמבקשת להרוג אותו בטון דחקני לפזמון. לא יעזור הראפ העצל והכל כך מגניב שלו (בק היה אז חתיכת סלאקר מייצג) והנונסנס הכובש והנונשלנטי של הבתים - "לוזר" קם ונופל על פזמונו, שמרגיש קצת כדאוס אכס מכינה לשיר כולו. ולכל הרוחות, הפזמון הזה הושר על ידי יותר מדי חיילים שיכורים מטקילה זולה במועדוני קיבוצים (קצת מאחורי "מיסטר ג'ונס" של קאונטינג קראוז, יימח שמם) – תפאורת רקע שהיתה מוציאה גם את התשיעית של בטהובן באור לא מחמיא.

זה אולי לא נעים להודות, אבל "לוזר" הוא השיר הכי מנחס של בק (ותודה לקלאב רישפון והרדיו הישראלי שהביאוהו עד הלום). בתוך רצף של חמישה אלבומים מצוינים, בהם התיך מסורות מוזיקליות והפך אותן לשלו, מיצב את עצמו כבוב דילן של דורו, ניסה את מזלו כפרינס ושפך את ליבו ונפשו לאוזני כל, "לוזר" הוא בהחלט לא המופת של היצירה שלו ובוודאי לא זה, שנרצה לזכור בזכותו את בק. גם בתוך "מלו גולד", מה שנהוג לכנות אלבום בוסרי משהו, הוא אחד השירים שהכי פחות כיף לחזור אליהם ("Pay No Mind", "Beer Can" ו-"Soul Suckin' Jerk" הרבה יותר מוצלחים).

במבט לאחור, החד פעמיות שלו, שהפכה אותו למלהיב כל כך בהאזנות הראשונות, היא מהסוג שממאיס את עצמו באופן הדרגתי, עד כדי תיעוב, בטח בתוך מדינה שעבורה הוא גם המייצג הכמעט בודד של יוצרו. מעריצים של בק הרי יודעים היטב שבכל פעם שנשמע "לוזר" ברדיו, הם תוהים לעצמם למה, למשל, לא מנגנים במקומו את "Devil's Haircut", "Nobody's Fault" או אפילו את "Sexlaws" והשיר הלא משהו מהפסקול של "A Life Less Ordinary" (שגם הם לרגע יצאו מכל החורים, אבל כבר סלחנו להם). יכול להיות ש"לוזר" הוא רק בורג קטן במערכת סבוכה שהצליחה להפוך את "Killing in the Name" של רייג' אגינסט דה מאשין ל"אבטיח בשקל", אבל במקרה הזה, אי הידיעה אינה פוטרת מעונש.