צחוק יפה לבריאות

עזבו פרוייקטים לראש השנה, יובל אביבי מצא לכם את המתנה הנכונה לחג: קנו ליקיריכם את "החיוך האטרוסקי". זו מצווה

יובל אביבי
20/09/2006

על "החיוך האטרוסקי" של חוסה לואיס סמפדרו קשה לכתוב מכל הסיבות הטובות והנכונות. כמו שקשה להסביר את הנגיעות הקלות בנפש שמייצר הסרט "אמלי" למי שלא ראה בעיניו את הצבעים הפסטליים הרכים שהדביקו לפריז, כך המקלדת אינה מתמסרת לתרגם למילים את מערכת היחסים האינטימית והאישית שנרקמת בין הקורא בספר לבין הספר. לכן, אף שהמלצות ממין זה אינן מהרגלי, הנה: אם אתם קוראים רק ספר אחד החודש, קראו את "החיוך האטרוסקי". הוא אולי לא הספר הכי טוב על מדף הספרים החדשים, אבל הוא מהמרגשים שבהם.

תוכן הספר והשפה שבו הם שיר הלל לפשטות וארציות, ולכן קריאתו ראויה להיות אותה קריאה ראשונית ובסיסית. קריאה שאינה קוראת תיגר על הכתוב ונאבקת בו, אלא נכנעת לו ברכות, ומתמכרת באופן פסיבי לכנות הנזירית של הספר. כנות כזו, שממלאת את הספר בתיאורים אלמנטריים (באופן חיובי) של יגון ואושר, שפוגעים בול, ללא מאמץ.

"מפסיק להיות געגוע ומתחיל להיות שחרור"

בניגוד לסרט "אמלי", הספר לא משקר לקורא. הדמות העומדת במרכזו, סלווטורה רונקונה, היא אינה דמות קלה ואינה חיובית מבחינות רבות. כאדם זקן, שמחלת הסרטן המכרסמת בו עומדת להכריעו, הוא נאלץ לעזוב את הכפר האיטלקי הדרומי שבו חי ולעבור לגור עם בנו ואשתו בעיר הגדולה במילאנו. ציו (דוד) רונקונה, כפי שהוא מעדיף להיות מכונה, הוא איכר שורשי ומחוספס ששונא את העיר ומגדיר אותה כ"סבך שלופת אנשים". מלכתחילה מוגדרת הדמות כשונאת את המודרניות ("עזוב אותך ממציתים", הוא אומר לבנו שמנסה להדליק לו סיגריה, "מה רע בגפרור?") והדבר מתבטא אף בשנאתו לאוכל שמציעה לו מילאנו, המצריך אותו לאגור בהסתר גבינות, זיתים, לחם ויין אותם הוא מכיר מבית.

ההתרפקות שלו על הכפר אינה רק פרגמטית, אלא גם מנטאלית. הכמיהה לכפר היא גם כמיהה לעבר, אז היה פרטיזן עז נפש שלחם נגד הנאצים, וההווה, בו הוא מוגבל וזקן, הוא תקלה מצערת ממש כפי שהחיים בעיר הגדולה הם תקלה עבורו. אלא שבמילאנו מחכה לרונקונה מפתח קסום בדמותו של נכדו הפעוט, ברונוטינו. האיכר הזקן מתאהב בתינוק מיד, והוא הופך עבורו גשר בין העבר המיתולוגי שלו להווה רך ומפויס.

רונקונה כועס על הדרך שבה בנו ואשתו מגדלים את התינוק, בצייתם לספרי הדרכה מודרניים, הקובעים, למשל, שעל התינוק לישון לבדו. בלילות, כשבני הזוג ישנים, הוא מפר יחד עם התינוק את החוקים. אז הוא חוזר לימיו כלוחם במחתרת, ובשיטיון מסוים מדבר אל התינוק כאילו היו שניהם פרטיזנים. למרות שקשה לעכל התנהגות שבאופן כה ברור אינה מועילה לתינוק – מדגים הדבר את חשיבות התינוק עבור הזקן: עבורו רק כך ניתן לחבר בין העבר להווה, ולהבין את האירועים המתרחשים כעת, כשהוא אינו עצמו. בשני המקרים, כפרטיזנים המסתתרים מפני הגרמנים וכסב ונכדו המסתתרים מההורים, "היום הוא של השולטים, אבל הלילה הוא שלנו". כשההורים נועלים את התינוק בחדרו כדי שלא ילך לחדרם בלילה, בכיו של התינוק מחזיר אותו אל ימיו בכלא, כששמע את חבריו הפרטיזנים זועקים בעינוים מעבר לדלתות נעולות.

בלילות אלו הסב מכין את התינוק לחיים כגבר ומדמיין את גבריותו העתידית באמצעות מלחמה ומין, שני הדברים הבסיסיים שהוא מכיר: "האגרופים הקטנים, האצבעות הזעירות, איך יביסו את אויביו וילטפו שדי בחורות". אולם יחד עם הרצון לעבות את עורו של התינוק כדי שלא יגדל להיות נער עירוני מפונק ומקולקל, קורה דבר נוסף; התינוק מרכך את הסב, משחרר אותו מקיבעונות אלימים ושוביניסטיים, ומביא אותו למצב שבו הוא יכול באמת לקבל את עצמו. הזיכרון של הסב "מפסיק להיות געגוע ומתחיל להיות שחרור", והשלמה אמיתית של חייו, על העבר שבהם ועל ההווה שבהם, מתגשמת. יחד עם סיפור אהבה אמיתי וכן בינו לבין אישה אותה הכיר באמצעות נכדו, הופכים ימיו האחרונים של הזקן, המתחילים בתבוסה, לסיפור של ניצחון.

בספר יש סצנות אדירות, שכתובות במיומנות מרשימה; חלקן מצחיקות (כמו זה של הסב המרכיב את נכדו על שואב האבק כמו היה סוס) וחלקן קורעות את הלב (כמו סצנת הסיום, שהיא ידועה מראש וצפויה לחלוטין ועם זאת מפתיעה ומלחלחת עיניים כדבעי), אבל גם במהלך העלילה כולה, שהיא מינורית יחסית בשיאי המלנכוליה והשמחה שלה, כמו החיים, יש עוצמה נדירה ונחמה גדולה. קנו אותו, וקנו אותו מתנה לחג למי שאתם באמת אוהבים.

"החיוך האטרוסקי", חוסה לואיס סמפדרו. מספרדית: עינת טלמון (כתר)

  • החיוך האטרוסקי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully