פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ניב הדס ולהקה מקומית

      בדיסק החדש, טל גורדון נותנת רק להציץ, אבל לא לנגוע. הגיע הזמן שהיא תלך עד הסוף. ניב הדס מבקר מוזיקה ישראלית

      על עטיפת "לפני שהשמש עולה" דומה טל גורדון באופן חשוד לקרן פלס. ייתכן שמדובר בעיני מתבונן שזקוק באופן דחוף לטיפול תרופתי, ואולי אלה הם דווקא מאווייו הכמוסים של המעצב הגרפי, שיוצרים את אותם קווי מתאר בגון עור הפנים, המבט החולמני שלכאורה מלא במשמעות עמוקה, כיוון גלישת השיער שנפלאות הכימיה הבהיקו אותו בעבר לבלונד זוהר וזקיפותם המובלטת של השדיים. דמותה הלא שלמה – ספק הקרנת שקופית ישנה, ספק רוח רפאים – נשענת על קיר לבנים חשוף. התימה הזו, של קירות חשופים, נמשכת בדימויים הוויזואליים שמתלווים למילות השירים, וכמו מנסה לרמוז על מידת החשיפה שגורדון שואפת אליה במהלך שירי האלבום.

      התוצאה – טקסטואלית ומוזיקלית – נמצאת על קו תפר מטפורי, בו גורדון היא קורבן של מצב האנומליה בו שרוי הרוק הישראלי, וגורדון כמייצגת נאמנה שלו – הן כזמרת והן כמנחת "תוצרת הארץ" - היא רק סימפטום.

      קשה לומר שאותה חשיפת קירות, שמיוצגת באופן מעניין בעטיפה, מצליחה להתממש בשירי האלבום. אין כאן טל גורדון אחרת, חדשה, אמיתית יותר; פירוק ופירור המעטפת החיצונית – קוקון שיצרה התעשייה במהלך השנים – ממנו פורצת גורדון כפי שלא הכרנו אותה קודם. וזה לא שהתחדשות היא ערך עליון שמוזיקאי צריך לסחוב איתו מאלבום לאלבום, אבל נוכח הלימבו בו נמצאת הקריירה של גורדון – הבטחה תמידית שטרם הצליחה לממש את עצמה באמת, מסחרית (גם לעומת חבריה לסצינת הרוק של הניינטיז דוגמת איפה הילד? או ירמי קפלן) או אמנותית (אף אלבום שלה גם לא נחשב, ובצדק, ככזה שהקדים את זמנו או פוספס על ידי הקהל, כמו "סימנים של חולשה" או "האיש שראה הכל" של רוקפור) - נדמה שזה היה מהלך נדרש.

      העובדה ש"לפני שהשמש עולה" מזגזג בין הרצון להיות מושמע ברדיו לבין היכולת להיפתח לכיוונים חדשים, פוגמת בו לא רק כאלבום שלם – מוצר שהיה מנתב סוף כל סוף את הקריירה של גורדון למקום מוגדר יותר, בין אם פופי מובהק ומופק ובין אם ניסיוני יותר – אלא גם בתוך השירים עצמם. כלומר, לא רק שיש באלבום חלוקה ברורה בין השירים שמיועדים להיות להיטים רדיופוניים לבין אלו שבהם גורדון וצמד המפיקים וון בראדרז (עופר קורן ושיקו פלדמן) החליטו "להתפרע כמו בחו"ל", אלא אפילו בתוך אותם ניסיונות, ישנה הליכה מבוקרת על ביצים, שמפחדת ללכת עד הסוף, או גרוע מכך, לא מכירה באיכויות ומגבלות של גורדון כמבצעת. חבל, כי אם אחד משני הכיוונים היה ממוקסם באופן שלא מפחד לנתץ את תדמית האלטרנטיב, שצברה כאן גורדון במהלך הקריירה שלה מחד, או הכרה שאת הבית שלה היא כבר לא תבנה ממכירות האלבום הזה ומעיז הפקתית, אולי לא היינו נשארים עם תחושה של נערה שרק נותנת להציץ לה, אבל אף פעם לא לנגוע.

      מעל העולם כמו ציפור, כמו הרוח

      האלבום נפתח בצורה מעודדת עם "עורבים", שכתבה ביחד עם אבי בללי, שהוא גם השיר הטוב באלבום. מה שכל כך טוב בו – על אף בעיית הרמוניה קלה בין הלחן לבין הדרך שבה גורדון שרה את הבתים – הוא הפשטות ההפקתית שבו, שבחוכמה מתערבת כמה שפחות ומניחה לפזמון היפה, גם אם הבנאלי, לעשות את העבודה. המלים, שמשלבות בין האישי והחשוף – "לא לסמוך על אבות, הם אלופים בלגרום אכזבות" – לניהיליזם עילג – "לא לקרוא עיתונים, לא לראות חדשות" ולקינוח מנטרות חבוטות עם כאילו טוויסט – "לא לחפש אהבה רק במקרה שהיא תבוא", מהוות אקספוזיציה שלא מתפתחת להמשך.

      אחריו מגיע "לחכות", שככל הנראה ללא כוונה, נשמע כמו שילוב בין "תותים" של אתניקס ל"על גגות תל אביב" של אלונה דניאל, מינוס השארם הנונלשנטי של זאב נחמה והעובדה שעברו מאז כמה שנים טובות. "תעתוע", שהלחינה ורד קלפטר, הוא השיר הגרוע באלבום. עזבו אתכם מהמלים, שנדמה כנלקחו מגב יומנה של טיילת בגואה – "מעל העולם כמו ציפור, כמו הרוח/ אולי דבר לא קיים, זה רק תעתוע" – ותנסו לסבול את הסאונד של הגיטרה האקוסטית, להלן אחד מתחלואי הרוק הישראלי לדורותיו, מבלי להתפלל לחופן קודאין.

      ארבעת השירים הבאים – "כביש הנחשים", שיר הנושא, "מקום אחר" ו"יש או אין" – הם לא רק לב ליבו של "לפני שהשמש עולה", אלא גם השתקפות של הקונפליקט הפנימי ממנו הוא מורכב. בארבעתם נעשים ניסיונות הפקה מאתגרים (הכל יחסי), אולם ארבעתם נופלים בזה אחר זה לבינוניות מדכדכת.

      "כביש הנחשים" הקופצני, נשמע כמו סקיצה מאלבום הבכורה של קרח 9 (משמע פאלפ לייט), אבל אם רק היו מורידים ממנו ערוצים, ומשאירים אותו לו-פיי, כמו שקורה לכמה שניות בסופו, הוא היה הופך לפנינה קטנה. הבעיות עם "לפני שהשמש עולה (אופליה) דומות, אבל מורכבות יותר. מלבד גיטרה מיותרת, שלא ממש תואמת את המכאניות ההפקתית של השיר, מי שנשמע כאן מודבק ולא שייך הוא הקול של גורדון, שלא עובר מספיק מניפולציות. יש לה יכולת ביצוע מאוד מזוהה ומאופיינת, לטל גורדון שצריך להשתמש בה בחוכמה, ועל מנת להתאימה להפקה אלקטרונית, הוא חייב לעבור תהליך משמעותי יותר.

      "מקום אחר", הוא עוד מקרה קלאסי של רעיונות טובים, שמוחבאים הרחק מאחור. יש בו אלמנטים של מוזיקה ערבית והדים אלקטרוניים, אבל אף אחד מהם לא בא לידי ביטוי ולוקח את ההובלה. שוב, חוסר ההחלטיות פוגם ביצירה, והופך כל מיני רעיונות שמופיעים ונעלמים, לתלושים בתוך השלם, שקטן מסך סכום כל חלקיו. השיר שמסיים את הרצף, "יש או אין", יכל גם הוא להיות מופת של מינימליזם אלקטרוני צנוע עם משטחי הקלידים היפים בהם הוא נפתח, אבל התופים הלא קשורים שמתווספים אליו, וסאונד גיטרה שבמדינות מתוקנות היה עליו צו איסור פרסום, מונעים ממנו את המגיע לו.

      מכאן והלאה, "לפני שהשמש עולה" תופס כיוון מינורי יותר, חוזר לרגעים שהיו יכולים להיות גלגל"ציים, אם רק היתה בהם טיפה אותנטיות מיינסטרימית, כשהסגירה עם גרסה חדשה ומיותרת "הכעס", שביצעה לפני 15 שנה גורדון ביחד עם רוקפור, מוכיחה שזה עדיין השיר הכי טוב בו היתה מעורבת.

      טל גורדון – "לפני שהשמש עולה" (התו השמיני)