יומני הסופרנוס - עונה 6, פרק 11

1. "כשאתה מת", אומרת כרמלה, "החיים ממשיכים בלעדיך. בדיוק כמו שפאריס ממשיכה להתקיים גם כשאנחנו לא כאן". בכלל, כל הביקור של כרמלה בפאריס עומד בסימן מוות. נוכחותה של רוזאלי דוחקת בכרמלה לתשאל אותה, אחרי כל השנים האלה, על ג'קי ג'וניור ועל החיים בלעדיו. ואז, בחלום, שוטר צרפתי מזכיר לכרמלה המתקרבת לאדריאנה, "היא לא בחיים". והגרוע מכל: בסוף הפרק מהבהב אור המגדלור לכרמלה מרחוק, בדיוק כשם שהיבהב לקווין פינרטי וזימן אותו אל העולם שמעבר.

האם כרמלה בסכנה? האם האור המהבהב קורא גם לה? והאם הדרך בה התפעמה מפסלי האבן הפריזאיים מקרבת אותה אל אבנים מסוג אחר? ואולי, בעצם, טוני הוא המתקרב לסופו? ריבונו של עולם, שמו של הפרק הוא "אבנים קרות".

2. מי שהמוות נתחב בפרצופו ובאחוריו בברוטאליות מזעזעת ("העונש צריך להלום את הפשע" – טוען קוד הצדק הבסיסי של הרחוב) הוא ויטו ספטפורה. לפני שנרצח הספיק להיפרד מג'ים ("אני לא רוצה לשמוע או לראות אותך יותר"), ואז לברוא לעצמו דמות שלישית לתקופה קצרה: חבוש בכובע מצחייה, הוא נראה לא ויטו ולא וינסנט - כשהתייצב בפני ילדיו הבהיר להם, "אבא עובד בשירות ה – CIA".

ויטו מבקש מטוני הזדמנות שנייה, מציע לקנות את חזרתו בממון ומציע גם תחנת הצבה חדשה עבורו: אטלנטיק סיטי. אבל טוני שאמר לסילביו "ויטו מוכרח ללכת" (וגם מחליט על קרלו כמוציא לפועל), קובע אתו פגישה בטיילת ב- 11, מקום שאינו מבשר טובות, מציע לצופה שאפשר וטוני יתפתה ברגע של חולשה לעשות בוויטו את מעשה טוני בלונדטו – ולפתור את העניין בעצמו, לפני שכל המצב ייסתבך פוליטית – אבל פיל ואנשיו מקדימים אותו וויטו גומר את חייו כשפיו מלופף בסרט הדבקה. פעולה זו של איטום פיו היא רמז גם לאטימת מקור החטא (הפה המוצץ) וגם לחשש הסמוי של רוצחיו ממוצא פיו, שלאורך כל העונה הטיל כישוף של שקר על כל הסובב והקנה לו סיבוב נוסף, הזדמנות נוספת, תחייה שאולה. מרגע שסגרת את פיו של ויטו, בדומה לשמשון ולשערותיו הגזוזות, נטלת ממנו את כוחו.

3. אבל מותו של ויטו אינו מכניס את השדים בחזרה אל התיבה, כמו שקיווה טוני כשהסכים לחסלו. נהפוך הוא: דום, הניו-יורקי, מספר בדיחה אחת יותר מדי לסילביו וקרלו על ויטו (הנה כי כן, כמה אירוני: קרלו, שהיה אמור לרצוח את ויטו, רוצח את המלעיז עליו וגואל את כבודו של הקורבן המיועד שלו) ונרצח בסכין קצבים, במקום המתאים ביותר לאדם כרסתן שכמותו, נתח בשר עסיסי שכזה, להישחט: אטליז. תסבוכת. תסבוכת אותה מנסה סילביו למנוע מטוני, אבל לשווא.

התיסכול של טוני בעקבות הפרשה צובר וגובר. קודם לכן ניהל שיחה קשה עם פיל שהזכיר לו מצדו, "כל עוד ג'וני מקפל כביסה בכלא, אני בהגה הפיקוד", ולאחר מכן, כשהבין שפיל נפרע מוויטו (קפטן בכיר של טוני) ללא אישורו, הביט סביבו והבין את עומק החרא בו הוא שקוע. הצעתו של סילביו בנוסח "עין תחת עין" נדחית על ידי טוני. הישרדותו של טוני נובעת בעיקר מהכישורים הפוליטיים שפיתח והוא מסביר לסילביו שבמקום בו יש דם, לא זורם כסף. ההתנגשות עם פיל בלתי נמנעת, וכעת, פרק אחד לפני סוף העונה, ברור גם שכל סצינות המפגש הטעונות ביניהם יובילו למוצא האפשרי היחיד: נקמה, גם אם מדורגת. תלוי בסף התיסכול של טוני.

4. כשכרמלה מעלה את רעיון הטיול לפאריס בפני טוני, זה מסרב להצטרף ואז שולח אותה עם רוזאלי, היא אומרת לו "אתה תעשה את מה שגברים עושים כשהנשים שלהם אינן", רומזת למפרע על הפורענות שסיטואציה כזאת של העדר האישה מזמנת לגבר מסוגו של טוני. ואכן, אחרי שסירב לשכב עם ג'וליאנה, אחריה חיזר, מקבל טוני מציצה בתשלום ברכב מחשפנית ב"בינג", כמו לרחוץ מעליו את מעט הקדושה והלויאליות כלפי כרמלה שעוד נותרה בו, לאחר שבפרק הקודם שיקר לה ללא בושה בפרשת הבית.

לפני שכרמלה נוסעת, מפנק אותה טוני בארנק לואי ויטון שמן ממזומנים, זכר למכניזם התנהגותו מימים ימימה – תכשיטים וירוקים כדמי שתיקה לנוכח ניאופיו. כרמלה, לא טיפשה, יודעת זאת בליבה. את החוויה המיסטית משהו שהיא חווה בפאריס אפשר לראות גם כתחילתו של אקט היטהרות לפני ההתנתקות הסופית מטוני, ואולי תחילתה של כרמלה חדשה. ואולי, כאמור, גרוע מזה.

5. פאריס לכרמלה, היא מה שניו-המפשייר לוויטו/וינסנט ומה שאריזונה לקווין פינרטי/טוני, ומה שקליפורניה למאדו (המכריזה על עזיבתה בעקבות פין), היא מה שמועדון הלילה עבור איי ג'יי, היא מה שלוס אנג'לס עבור כריס. כל הדמויות ב"סופרנוס" מחפשות לעצמן מציאויות אלטרנטיביות ומקימות אותן באמצעות תחליפים גיאוגרפיים. כולן בוחנות את גבולותיהן ואת חייהן בעולם המקביל וחוזרות משם עם המסקנה המעציבה של רוזאלי אפריל המצטעקת על כרמלה "למה את מוכרחה להביא את ניו-ג'רזי לפאריס?", להלן: אתה יכול להוציא את טוני, ויטו, כרמלה, מאדו, כריס ואיי ג'יי מניו-ג'רזי, אבל אתה לא יכול להוציא את ניו-ג'רזי מאף אחד מהם.

כשוויטו חוזר לניו-ג'רזי הוא מקפד את חייו בדרך האכזרית ביותר. כשכריס חוזר לג'רזי מאל.איי, הוא חוזר לסם. כשכרמלה עוזבת את פאריס, מאותת לה המגדלור, על המצפה לה בניו-ג'רזי. ואם לא מחר, אז מחרתיים. כלומר, בעונה 7.

6. משיכתה העזה של כרמלה לפאריס נצפית גם היא על רקע אחד מקווי העלילה הבולטים בעונה הנוכחית: המתח בין העולם הישן לחדש. כרמלה שביתה בניו-ג'רזי הפך למקום מנוכר וקודר עבורה - בית בו היא צריכה להתמודד עם שקריו של איי ג'יי ועם אלה של טוני ועם התרחקותה של מאדו, בית שמאז המריבה שלה עם אביה בעניין הבית, לא נכנסו בו הוריה, בית שהופך עבורה לזר – מחפשת נחמה בניכר.

זו אינה הפעם הראשונה בה כרמלה מחפשת בניכר מזור. הרומן המוחמץ שלה עם פיוריו, הלוחם המושאל מאיטליה, היה סימן עבורה לתחילת התעוררותה שהגיעה לשיאה בעונה שעברה. אבל אז היא נרגעה למשך עונה אחת. וכעת, שבה אל הניכר לחפש רפואה מתוך מרחק. אם פיוריו הייתה פנטזיה בתוכה מגולם הפוטנציאל שבעתיד, הרי שפאריס היא תזכורת לעבר שכרמלה מעולם לא חוותה, להיסטוריה שהייתה יכולה להיות שלה – אבל כזאת שנמשכת גם בלעדיה. כמו החיים.

רוזאלי, לעומתה, מתנכרת לעולם הישן – היא מחפשת בפאריס את רומן המיזמוטים השטחי עם האופנוען ומתפעלת מהמחוות החיצוניות של המקום והמקומיים. לאחר שפגשה במוות – אותו גבה ממנה העולם הישן (בעלה ובנה, בהתאמה) - היא מקדמת בברכה את העולם החדש הטומן בחובו, נו, אתם יודעים, שטחיות. פאריס מטביעה את כרמלה במעמקיה ואילו את רוז משטחת ומרדדת. אבל לשתיהן היא מציעה נחמה. על כל פנים, אין לטעות, חלק מהסצינות בהן עומדת כרמלה משתאה אל מול האדריכלות הצרפתית מגחיכים אותה בעיני הצופה. היא נדמית לא אחת כפתיה נבערת שהגיעה לראשונה לעולם הגדול, כמי שלראשונה בחייה גילה שקיים עולם שאינו ג'רזי. מובן גם שצ'ייס רומז להתבטלות האמריקאית ולרגשי הנחיתות, מבחינה תרבותית, בפני אירופה. התבטלות שכל לקוח של "נתור" מכיר כשהוא משתכנע אצל שולחנו של סוכן הנסיעות שלו כי המקום הנכון עבורו בקיץ הקרוב הוא "אירופה הקלאסית".

7. מי שנטוע עם שתי רגליו עמוק בתוך העולם החדש הוא איי ג'יי, שציחקוקיו בחדר הצ'אט באינטרנט מבעירים בטוני גועל, תיעוב, זעם וגם אשמה ("אם הייתי נוקשה אתו, כפי שהיה אתי אבי, אולי היה יוצא ממנו משהו", הוא מכוון את מלפי לכיוון החינוכי החדש אליו יפנה). כשטוני פוגש בהרנאן, המסמן בעיניו את כל מה שרע ומושחת ופגום בדור אליו משתייך איי ג'יי, הוא מנקז לסצינה בחניון את כל התוקפנות שנערמה בקרבו, את כל הגזרות שהובערו אצלו בתקופה האחרונה (המיניות והזוגיות, ויטו, פיל, חדלות האישים של הכפופים לו ובוגדנותם), מנתץ את שמשת הרכב של איי ג'יי ומאושש את מה שאמר באוזני ד"ר מלפי "אני שונא את הילד הזה, לפעמים אני מרגיש שאני מסוגל להרוג אותו". לעת עתה הוא מסתפק באיפוס בוטה שלו ובריסוק זגוגיות, אבל כמו שאמר לאיי ג'יי: "אל תבחן אותי". את ה"אל תבחן אותי", הוא משמיע גם באוזני כל מי שהתגרה בו לאורך העונה. נדמה כי הדוב יצא מתרדמת הפוסט טראומה וכי הוא בשל לצאת לציד.

8. מערכת היחסים של טוני ואיי ג'יי, אשר במהלך העונה הזאת הגיע לנקודת שיא שלילית ממנה אין דרך חזרה, מתקדמת אל עבר הניתוק או האלימות. האלימות טמונה בדיאלוג ביניהם. היא טמונה בסכין שהחביא איי ג'יי במעיל וטמונה בקסדת הפוטבול ההולמת בזגוגית הרכב. היא גם טמונה בשיח ביניהם, שלאחר כל רגע של ניסיון לקרבה שמתנפץ אל חומות חוסר היכולת שלהם לתקשר, מפנה את מקומו לבוז ותיעוב הדדי. הבוז ההדדי מתבטא באצבע המשולשת שהרים איי ג'יי מאחורי גבו של טוני בתחילת הפרק ומסתיים ב"אני מסוגל לנפץ לו את הראש", של טוני אצל מלפי.

כך או כך, איי ג'יי מתכופף ומתלבש לצאת לאתר הבניה. הבוס כפה את מרותו גם על החייל הזה, בדרך היחידה בה הוא יודע להתנהל: באלימות, אימפולסיביות ומפגש בין סתירות פנימיות שמוביל תמיד לנקודת רתיחה ממנה אין דרך חזרה. ד"ר מלפי מודאגת מהדברים שאומר טוני על איי ג'יי. נדמה שהיא גם יודעת למה.

9. כשקורא ויטו ג'וניור לאחותו את הידיעה בעיתון על רציחתו של אביהם, נולד רגע עדין ויפה – עולם הבדיה שבנה סביבו ויטו, אם כדי לגונן על זהותו המינית, אם על ילדיו, אם על וינסנט ואם על מעמדו במאפיה, מתרסק. בקול נפץ גדול, שהוא דממת הילדים הנבוכים. הקריאה השקטה והמכונסת של שני ילדיו של ויטו אודות אביהם, הייתה מהדהדת ורועמת לא פחות משמשת הרכב המנופץ של אי ג'יי או מזעקותיו של דום השחוט.

האמת שנגלית (כמה אירוני – דווקא דרך העיתון, "כלי התקשורת", גורם שמהימנותו מושמת ללעג תדיר והאוייב הגדול של המאפיה לצד הממסד), ההצגה שמסתיימת, סוף דרכו של ויטו, כולם מתנקזים לסצינה האינטימית והמדויקת הזאת – שני יתומים צעירים הלומדים את ביוגרפיית העבר של אביהם, מבעד לאנגלית הלא שלמה שבפיהם, בדרך שתשנה את עתידם במידה שאין לשער.

10. ולאחר מכן, תמונתו של ויטו, מצומק מימדים, מחוייך, בסטודיו של הצלם, בפרסומת לרזון, לדיאטה, לשינוי (וגם בהתכתבות קורצת עין עם השתתפותו של השחקן המגלם את ויטו – ג'וזף גאנאסקולי – בגרסת הסלבריטאים של "לרדת בגדול" לפני תחילת העונה). תמונתו של ויטו הרזה, היא תזכורת לתחילת העונה ולוויטו מלא העזוז שהכרנו, שהשיל מעליו קילוגרמים כדי לקלף מעליו את עול גורלו שנגזר לבינוניות. תזכורת לכך שבסופו של מאבק, לא משנה כמה תמורות, מהפכים ושקרים יחלפו בחייו של אדם אחד, בקיצם הוא ייאסף אל קברו בדרך היחידה המתאימה לו ולמסוגו: חיסול בדרך המאפיה. הדרך בה הולך כל בשר, בין אם יצא מג'רזי, בין אם השיל את משקלו, בין אם נסע לפאריס, בין אם שינה את שמו.

ג'רזי סוגרת עליך בסופו של דבר. ג'רזי סוגרת על כולם. אתה לא יכול להשיל אותה מעליך. גם אם תקלף את עורך מעליך. ג'רזי היא אתה, טוני סופרנו. ג'רזי היא את. כן, את – כרמלה סופרנו.