לשיר עם הדגים

באופן יוצא דופן חיברו אנשי הסופרנוס בפרק השבוע שני שירי סיום יחד. "Home" של צמד האינדי-פופ מסן פרנסיסקו, Persephone's Bees, הוא קטע חדש של ממש, ומופיע באלבום הבכורה שלהם, "Notes from the Underworld", שיצא בארה"ב לפני פחות מחודש. חתיכה קטנה מהשיר עולה אל מול תמונתו של ויטו שצולם למועדון ההרזיה. מנצח בדיאטה של עצמו, ויטו נראה שם מאושר. הצלם שנזכר בתמונה מסרב להאמין שויטו היה איש מאפיה.

יש משהו פשוט ונקי בתמונה הזאת, רגע של אושר אמיתי. "Home" במלואו הוא שיר געגועים לרגש טהור, לתמימות ראשונית. שורת הטקסט היחידה שנותרה ממנו כאן עולה מיד אחרי שתמונתו של ויטו נעלמת : "כשאהבתי אותך, כשאהבתי אותו, כשאהבתי אותה – אהבתי את עצמי". וזה מה שזה. כשוויטו אהב את ג'ים, מכבה-האש הגיבור שלו, הוא אהב את החלק הזה בעצמו, זה שהוא רצה להיות, וגם כמובן את ההומוסקסואליות. כשהוא אהב את האישה והילדים, הוא אהב את המשפחתיות שבו. "אני אוהב אתכם" הוא אומר לילדיו בארוחה, ולמרות כל השקרים, אי אפשר שלא להאמין לו באותו רגע. יותר מכל, כשוויטו חזר לניו ג'רזי הוא רצה להציל את עצמו. הוא אהב את עצמו. למרבה הצער, הוא נשאר כמעט היחידי שהרגיש כך כלפיו.

מיד אחרי אותו קטע רוקי קצר מגיע שיר הפרידה הרשמי מוויטו, "As Time Goes By" מפסקול "קזבלנקה". זה סיום קלאסי, יש יאמרו צפוי, אבל כרגיל אצל הסופרנוס, גם הוא טומן בחובו משמעויות נוספות בגינן, קרוב לוודאי, הם צירפו יחדיו את שני השירים האלו. המשמעות הראשונה והברורה היא התפקיד המשמעותי של העיר פאריס ב"קזבלנקה", בהקשר ישיר לטיולה של כרמלה שם. "We'll Always Have Paris" נאמר באותו סרט. לכרמלה תמיד תהיה פאריס. היא הייתה שמחה אם גם טוני יכל לקחת חלק באותו חלום רומנטי, אבל זהו, איך לא, רק חלום.

אבל לא רק זאת; השיר נפתח במילים המפורסמות: "אתם חייבים לזכור את זה / נשיקה היא רק נשיקה...". 'אתם חייבים לזכור את זה' מופנה לפיל ליאוטרדו, שבאופן סמלי יוצא מארון כשהוא עומד לחסל את ויטו, בפוזת פרדי קרוגר של ממש, ולשליחיו, הבריונים השטניים: בגלל זה רצחתם בן אדם. בגלל נשיקה. הומופובים מזויינים. 'אתם חייבים לזכור את זה', מופנה לטוני וסיל. כשדיברתם על כך שוויטו חייב ללכת, לא הייתה שום סיבה אחרת. הוא הומו וזה הכל. בפועל יוצא, זו הייתה גם הסיבה של סיל וקרלו לרצוח את דום. גם הוא דיבר בגסות על נשיקות, רק מהצד של קרלו.

"וכששני אוהבים רבים / הם עדיין אומרים : אני אוהב אותך / על זה אפשר לסמוך...". זה כל מה שוויטו היה צריך לשמוע ממאהבו לשעבר בשיחת הטלפון האחרונה שלהם. הוא קיבל את ההיפך, כתף קרה וזעם רב. טוני דווקא אומר "אני אוהב אותך" בפרק הזה. לאיי.ג'יי, הילד שבפני מלפי הוא הודה שהוא שונא. כשהוא אומר לו את המילים האלו, הגיוני להסיק שהוא מתכוון בעצם לאהבה שלו לעצמו. כרמלה טענה בקול עצוב שהיא צריכה להגיד לטוני יותר שהיא אוהבת אותו, כפי שהעזה לומר כששכב מחוסר הכרה בבית החולים. "איש לא עוצר בעדך" משיב טוני בקלילות דעת, ושוב מראה לכרמלה שהיא יכולה להגיד את זה כמה שהיא רוצה. הוא עדיין יישאר בעולם שלו, והיא בשלה. "אהבתי אותו כגיס" אומר פיל על ויטו קורבנו, וחושף לעינינו במילים את נשמתו הקרה והצבועה.

"זה עדיין אותו סיפור / מאבק על אהבה ותהילה / מקרה של עשה או תמות / העולם תמיד יקבל אוהבים / כשהזמן חולף". ממש... בעולם של הסופרנוס אהבה זו החשפנית שמוצצת לטוני ברכב, רגע אחרי שהתנגנה גרסת הדיסקו הזולה והמבחילה של ג'ורג'יו מורודר ל"Nights In White Satin", במקור הקלאסיקה של המודי בלוז, עם המילים הידועות החוזרות בה "cause I love you…oh, how I love you…". זאת אהבה. לא רק ריקנית. אלא כשגבר בוגד באישתו זה מותר. אבל העולם הסופרנואי לא יקבל אוהבים כשהם הומואים. ויטו יכל לאהוב רק את מה שהם החליטו בשבילו, לכן כל מה שנותר לו לאהוב הוא את עצמו. כל האהבה שבעולם לא יכלה להעניק לסיפור הזה סוף טוב. או כמו שאומרת אישתו הפתיה והצדקנית של פיל, רוצחו של ויטו : "הכומר תמיד אומר: שנאו את החטא. אהבו את החוטא". החוטא האמיתי הוא כמובן פיל. אבל על פי ערכי עולמם החשוך, גם "חטא" כמו הומוסקסואליות לא יכופר על ידי אהבה.