דגראסי ג'וניור היי

לפני שנתיים יצא לאור אלבום הבכורה של הצמד הקנדי ג'וניור בויז, "Last Exit", וגרם להרבה מבקרי מוזיקה לרייר ללא שליטה. למרות היותו הכל חוץ מיומרני, בין הסופרלטיבים שהוצמדו אליו היו "מרעיש אדמות", "העתיד של הפופ" ו"אלבום שעומד לשנות את פני המוזיקה בשנים הקרובות".

במהלך הקלטת האלבום למעשה התפרק הצמד, כאשר החבר המייסד ג'וני דארק החליט לפרוש ממנו. הג'וניור בוי הנותר, זמר ההרכב ג'רמי גרינספן, דאג לגייס את טכנאי הסאונד מאט דידמוס כאחראי על מטלות ההפקה ולהשלים בצוותא את הקלטות האלבום הראשון. כעת יוצא האלבום החדש שלהם, "So This Is Goodbye", והוא למעשה היצירה המלאה הראשונה עליה חתומים שניהם בלבד. זה לא אומר שהצליל של ג'וניור בויז השתנה באופן רדיקלי מדי, אבל אפשר בהחלט לשים לב לסוג של שינוי בסאונד המאפיין שלהם כעת.

מהאזנה לאלבום השני עולה שלג'וניור בויז לא עלה השתן לראש, למרבה המזל, והם נותרו בצניעותם. אדרבא, אפילו יותר מהאלבום הקודם, שאפשר היה להגדיר חלק משיריו כמורכבים ומאתגרים, מגישים ג'וניור בויז הפעם מנה עיקרית שמתאפיינת ביותר סגפנות ואווריריות.

בהשוואה המתבקשת מאליה לאלבום הבכורה, ניתן להיווכח בשני שינויים מרכזיים: ראשית, לעומת האלבום הקודם, שהתאפיין במצבי רוח שנעו בין הרגיש-חושפני לבין הקריר-מרוחק, באלבום הנוכחי ג'רמי גרינספן פורש בפתיחות את עולמו הפנימי בפני המאזין. זה מתבטא גם בהגשת השירה השברירית שלו, שעברה להיות בקדמת השירים, וגם בטקסטים, שהפכו להרבה יותר אישיים ואינטימיים. אפשר גם להרגיש שגרינספן הספיק לקחת כמה וכמה שיעורי פיתוח קול בשנתיים שעברו מאז הקלטת האלבום הראשון. שנית, כובד המשקל עבר ממורכבות מוזיקלית מאתגרת בתחום התכנותים, לטובת מלודיות פשוטות ונגישות. לעתים אפילו פשוטות מדי: ביותר מחצי מהשירים באלבום מככב אפקט ה"ארפג'יאטור" המצוי בכל סינתסייזר נפוץ.

אבל למה להיות אליטיסט בכח: רוב השירים באלבום הזה הם חביבים בהחלט. למרות הפשטות וחוסר-ההתחכמות של רוב השירים, במבני להיטי פופ סטנדרטיים, יש יוצא דופן אחד שהצליח להתחבב עלי אישית: זהו השיר "Like A Child" (לגמרי במקרה גם הארוך שבשירי האלבום), שמתחיל בצורה שגרתית כמו רוב השירים שלפניו, אך מקבל תפנית באוקטבה לקראת סופו; קצת כמו לצפות בעלי כותרת של פרח נפתחים, זהו מסוג הניואנסים הקטנים שבאמת מסוגלים לגרום להצטמררות קלה של רגש.

קל מאד לנסות לשייך בטעות את ג'וניור בויז לגל הרטרו לאייטיז. רוב השירים שלהם מעלים אסוציאציות של סינתפופ תקני מן העשור ההוא, וחלק מהקטעים מזכירים ממש את Zoot Woman, היא להקתו של סטוארט פרייס (הלא הוא ז'אק לו-קונט); אבל בניגוד לזוט וומן מלאי הפאסון והמודעים-לעצמם, ג'וניור בויז יושבים על המשבצת של מוזיקה אסתטית, מעוגלת פינות, חסרת קצוות חדים, שכמדומני מיועדת לכם אם הייתם (או שאתם עדיין) תיכוניסטיות מופנמות בגיל ההתבגרות.

ג'וניור בויז, "So This Is Goodbye"
[Domino]