בסיסטית מחפשת לייבל

רק רצינו להגיד מזל טוב ללייבל האמריקאי המצוין Touch and Go, שחוגג 25, כשידו עדיין מונחת בחוזקה על דופק האינדי האמריקאי. מי שהוציא תקליטים של ביג בלאק באייטיז, ג'יזס ליזרד בניינטיז ובשנים האחרונות החתים את !!! כנראה עושה משהו נכון.

במקום להוציא אוסף, החליטו בלייבל לחגוג את היומולדת בבלוק-פארטי של שלושה ימים (למרבה הצער ללא דייב שאפל), שהתקיים לפני שבוע ומשהו בשיקגו, עם הופעות איחוד מרגשות של כמה מהלהקות המקוריות של הלייבל, ביניהן ביק בלאק (להקתו הראשונה של סטיב אלביני), קילדוזר (נו, אלה שהזכרתי במדור לפני כמה שבועות, עם הצבי על העטיפה), Girls Against Boys, Scratch Acid, The Didjits הטראשיים ומחדשי הסרף מאן אור אסטרו-מאן.

"טאץ' אנד גו" התחיל כפנזין, אותו הקים טסקו וי, הסולן של להקת ההארדקור המצחיקה ה-Meatmen (וויר דה מיטמן... אנד יו סאק!!), כדי לתעד בו את מעללי להקתו ולהקות חבריו. הפנזין גדל ונהיה גם לייבל, אבל כעבור שנה-שנתיים לטסקו נמאס והוא העביר את הלייבל לידי קורי ראסק, שעומד בראשו עד עצם היום הזה. ראסק היה בזמנו הבסיסט של ה-Necros, שהוציאו כמה סינגלים בטאץ' אנד גו כשהם עוד היו בתיכון, אך הוא החליט שהוא מעדיף להקדיש את חייו להוצאת תקליטים של להקות אחרות מאשר להיות באחת בעצמו. עם הזמן הלייבל גדל וגם הידק את הקשרים בין סצינות ההארדקור והאלטרנטיב של שיקגו ו-וושינגטון די.סי, באמצעות הקשר עם דיסכורד, הלייבל של איאן מק'קיי מ-Fugazi.

אחד הדברים שראסק הכי מתגאה בהם זה שהוא מנהל לייבל בעל אתיקת אינדי חזקה – 50% מהרווחים הולכים ללהקה (שזה הרבה יותר ממה שמקובל במרבית חברות התקליטים) והחוזה נעשה בעל פה, בלחיצת יד. לפחות כך היה עד למאבק המשפטי המתוקשר בין טאץ' אנד גו לבאטהול סרפרז על זכויות הבק-קטלוג של הסרפרז. יש להניח שמאז ראסק התחיל להחתים את אמני הלייבל על חוזים עשויים מנייר.

ב-99', שלוש שנים לאחר תחילת המשפט, ניצחו בו לבסוף הבאטהול סרפרז וטאץ' אנד גו איבדו את הזכויות על כל התקליטים שהלהקה הוציאה אצלה. אחרי המקרה ראסק החל לדאוג שמא שיטת ההחתמה הלא כל כך אחראית שהוא נהג בה במשך שנים תסבך אותו עם עוד להקות. אם הוא יאבד את הבק-קטלוג של טאץ' אנד גו הוא אכל אותה, כי זה מה שמאפשר לו להמשיך להפעיל את הלייבל, להוציא תקליטים חדשים ולחיות. מוסר ההשכל, כמו תמיד, הוא שאסור לערבב ביזנס עם פלז'ר וכשזה מגיע ללייבלים יותר מדי אתיים תמיד מישהו אוכל אותה בסוף – ראו מקרה ניו אורדר ופקטורי.

אבל מה שקרה עם הבאטהול סרפרז לא חזר על עצמו מאז ובסך הכל טאץ' אנד גו נחשבים ללייבל ישר והגון, מה שגרם ללא מעט להקות לעבור אליהם באמצע הקריירה שלהם. ה-Mekons הבריטיים עברו ללייבל הבת של טאץ' אנד גו, Quarterstick, אחרי שנדפקו על ידי כמה לייבלים אחרים. אבל ההגינות של הלייבל היא לא הסיבה היחידה שכל כך הרבה להקות התדפקו על דלתו. זה גם עניין סגנוני.

קחו לדוגמה את Polvo, חלוצי ה-Math Rock, שהתחילו את דרכם במרג' רקורדז - הלייבל של מאק מק'קון מסופרצ'אנק, שלמד עם חלק מחברי הלהקה בבית ספר – והחליטו אחרי שני אלבומים לעבור לטאץ' אנד גו, כי זה לייבל שהרבה יותר מזוהה עם מוזיקה מאתגרת כמו שלהם. אחרי הכל, זה היה הלייבל של Shellac ושל סלינט. חבר שלי יוני הגדיר את Shellac של סטיב אלביני הכי טוב, כשהוא אמר שהם אלופי העולם במשהו, רק לא ברור במה. ולגבי סלינט, אי אפשר בכלל לדבר על טאץ' אנד גו מבלי להזכיר את “Spiderland” – אלבום המופת שלהם מ-91', שבישר את הולדת הפוסט-רוק.

רק כדי לעשות טיפה סדר בבלגן, צריך לומר שגם הפוסט-רוק וגם המת'-רוק שאפו לנסח מחדש את חוקי הז'אנר שבתוכו הם פעלו, ולהחיות את הרוק שעם השנים איבד את החתרנות והחדשנות שלו, אבל כל אחד מהם עשה את זה בדרך קצת שונה. אם הפוסט-רוק היה נמרח, אווירתי, מפלרטט עם אלקטרוניקה ולעיתים אפילו ג'אזי רחמנא ליצלן, אז המת'-רוק היה הרבה יותר חד, רועש ומדויק, עם גיטרות צפופות, מקצבים מפותלים ומבני שירים לא קונבנציונליים. כך או כך, שני הז'אנרים הכניסו לאינדי מורכבות שהייתה חסרה לה, וכל עוד שהתוצאה לא הייתה נודניקית, מתחכמת או משעממת מדי, זה היה יופי. טאץ' אנד גו, בכל אופן, תמכו.

אחד הדברים המבאסים בלהיות לייבל עצמאי זה כמובן הרגע בו להקה שלך מודיעה לך שהיא עוזבת אותך לטובת מייג'ור. זה מן הסתם מרגיש כמו שחברה שלך זורקת אותך בשביל זקן מיליונר עם יאכטה. הלהקה הראשונה שנטשה את טאץ' אנד גו לטובת חברה גדולה הייתה Urge Overkill, פחות או יותר אחרי שהקאבר שלהם ל"Girl, You’ll be a Woman Soon" של ניל דיימונד – שעוד הספיק לצאת בטאץ' אנד גו - הפך ללהיט ענק בזכות טרנטינו. מאז נטשו, מן הסתם, לא מעט להקות ולאחרונה איבד הלייבל שתיים מלהקות האינדי האמריקאיות המצליחות ביותר בשנים האחרונות – ה-Yeah Yeah Yeahs ו-TV on the Radio.

מצד שני, לכל לייבל אינדי שמכבד את עצמו יש גם כמה להקות לויאליות שבוחרות להישאר גם כשהן מחוזרות על ידי חברות גדולות, בין אם זה מסיבות סנטימנטליות או מסיבות פרקטיות (על אף הפיתוי, לפעמים זה יותר רווחי דווקא להישאר בלייבל קטן). Shellac והרייצ'לס אמרו לא לחברות גדולות כדי להשאר בטאץ' אנד גו. Girls Against Boys חתמו בגפן וג'יזס ליזרד בקפיטול, אבל שניהם התבאסו לעזוב את טאץ' אנד גו. ביומולדת אין מנוס מלעשות סיכומים, וכמו תמיד - יו ווין סאם יו לוז סאם.