האמן 17: גליה יהב

היא מפחדת ממסור חשמלי, מתעצבנת ממוזיקת פלמנקו, מושפעת מסרטי מחול ישנים ומכורה לאש

21/09/2006

איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

במהלך הכנת התערוכה שמעתי שוב ושוב (ושוב) את קטע הסיום מהסרט "זורבה היווני", ממנו ניסיתי ללמוד ריקוד יווני. עד עכשיו אני שומעת בתוך הראש את אנתוני קווין אומר: "you wanna dance, my friend? Lets dance".

שמעתי גם מוזיקה ספרדית לצורך ריקוד הפלמנקו. לא הצלחתי להפנים את המקצבים, אבל התברר לי שזו המוזיקה הכי מעצבנת. היא כאילו אקספרסיבית, חושנית לאללה, יצרית. בפועל - יללות עם קסטנייטות. אסנת, שלימדה אותי את קטע הפלמנקו במסירות גדולה, אמרה לי שבפלמנקו, הרקדנית הרבה פעמים גם יוצרת הקצב – באמצעות הרקיעות, הנקישות, מחיאות הכף. מייד ויתרתי על הסאונד.

כל הבמה נשארת לגוף

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

בתערוכה הנוכחית, חוץ מ"זורבה היווני", יש השפעה גדולה של סרטי מחול מז'אנר מיושן. לא סרטי המחול של קרלוס סאורה, דווקא. כשהייתי ילדה ולמדתי בלט, ראיתי כמה כאלה (אז עוד לא היה הרבה תיעוד של ריקוד, וההבנות המדיומליות על היחסים בין הצלם לרקדן היו בחיתוליהן). המצלמה הסטטית משאירה את כל הבמה לנוכחות של הגוף ולאופן שבו הוא משתמש בחלל נתון ובריבוע קבוע של הפריים.

נרות סוג ז', תימרות עשן וריח וניל

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גרה בסמטת בית השואבה, סמטה באמצע אלנבי, שהוא הרחוב הכי מגניב. שני הקצוות שלו סליזיים מאד, ובאמצע הוא גם כן לא בדיוק יוקרתי. באלנבי יש הכל: כל החנויות, כל הטיפוסים, כל ההתרחשויות. יש לו חיי יום מובהקים (שוק הכרמל, למשל) וחיי לילה. הדבר שהכי חסר לי בסביבה זה בית קפה נעים.

מה ההתמכרות שלך?

בשנה האחרונה ישבתי ושיחקתי באש. טפטפתי חלב נרות לתוך קערות וצלחות לצורך התערוכה. זה עיסוק ממכר, מהפנט, תרפויטי. הבית הסריח מארומה מדורתית, מנרות סוג ז', מתימרות עשן, מריחות וניל ותפוח מחליאים. עבדתי עם שיפודי עץ גדולים כדי לזרז את העסק ולשלוט בתהליך. אבל לך תשלוט באש.

זה התחיל במקרה, כמובן. לשני רגעים התאמנתי על להיות יאפית, למרות שאין לי את ההתמדה והכישורים. ראיתי אצל חברה שמדליקים נרות דקורטיביים עם רדת החמה. התלהבתי מהמנהג ורצתי לקנות נרות צבעוניים וריחניים. אלא שקניתי נרות מ"הכל בדולר". וגם, שכחתי לכבות אותם. בבוקר הייתה על השולחן מעין חביתה פסיכדלית. בהיתי בה. היא בהתה בי בחזרה, והשאר הסטוריה.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

הייתי מזמינה את שמוליק לשני דרינקים. כדי לפלרטט, להתחמם, להתלבות, להתמלא זימה, לשכלל את טכניקת הציד, ולדון באופן יסודי בסוגיה: מיהי אישה סקסית, ולאן.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

תושבי הצפון.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

מסור חשמלי.

תיק עיתונות:

בתערוכה החדשה שלה, "לבשקירי", גליה יהב לוקחת את המושג "פולקלור" או "ריקודי עמים", לקצה האבסורדי, קצה בו " כל אחד להפוך ל"פרה צוחקת", על שם הגבינה המשולשת, לבשקירי. על תהליך העבודה היא מספרת: "חיפשתי אחר חומרים או הגיון-פיסולי, בו המבנה נוצר מתהליך המסה, התכה. כך הדברים קורים בתוך אוקסימורון - הן נבנים מעצם התפרקותם. גם מחול העמים הוא כזה – מתוך ההפרזה של אווירת "שמחת החיים", מעין מסופקות-עצמית אופורית, עולה דוקא מלנכוליה".

התערוכה מערבבת בין עליזות למלנכוליה, בין עצב להיסטריה, בין התפרקות של הצורה והמבנה לבין דיון בכלכלה עכשווית. היא מורכבת מכמה אלמנטים: צלחות עם נרות מומסים, התלויות על הקיר כצלחות דקורטיביות או אתניות; שתי עבודות וידאו בהן להב רוקדת – אחת כיווניה והשנייה כספרדייה; פעמון בכניסה לגלריה, מחובר לחיישן, שמדנדן כל פעם שייכנס מבקר לתערוכה. על ידי כך, להב רוצה לעמת את המקומיות עם ה"בינלאומיות", ולהותיר את הצופים כחוקרים-חובבים, תיירים שוחרי סובנירים. "התערוכה עוסקת בתרבות גלובלית, המוחקת את הייחודי, האתני, המקומי, ומציבה במקומו לוגו-זהות, זהות יד-שניה, שהיא ייצוג חלול וסטריאוטיפי, בנוסח חנויות-מזכרות".

"אבל בעצם", אומרת יהב, "זאת תערוכה אינטימיסטית, שכוללת את מה שאדם עושה לבד בבית, בשתי ידיו ובמו גופו, ועוסקת בתחושת חוסר-האונים הפרטית, בבדידות. אני חושבת שזאת התערוכה הכי מענגת שעשיתי, מבחינת תהליך היצירה. בטח הכי אינפנטילית. היא מורכבת מפעולות כמו משחק בחלב נרות, ריקוד, התחפשות, איפור. זאת תערוכת דראג".

זו תערוכת היחיד החמישית של יהב, שלומדת כיום באוניברסיטת בר אילן, במסלול ישיר לדוקטורט, בחוג לפרשנות ותרבות, ובמקביל עורכת את מדור אמנות במגזין "טיים-אאוט תל אביב". היא אצרה עשרות תערוכות, ובעברה הלא-רחוק שימשה כמרצה ב"מנשר" וב"בית ברל", וניהלה את המחלקה לאמנות וצילום ב"אסכולה-מימד". לפני כשנתיים הציגה תערוכת יחיד, "ויקטוריה" בגלריה רוזפלד בתל אביב. בתקופה האחרונה היא משתתפת בעריכת ספר מאמרים על קולנוע דוקומנטרי בישראל, ובקרוב תאצור תערוכה קבוצתית בגלריה ג'ולי מ.

"לבשקירי" - גליה להב, הגלריה של המדרשה לאמנות, תל אביב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully