אבא אבן

הכותל שלי נכבש בחורף של 1991 עם סיום מסע הכומתה. הייתי ניצב בטקס ההשבעה בלילה קר, שכלל בין היתר הופעה ייצוגית עם חולצה צבאית בלבד ללא סוודר או מעיל צבאיים, אוחז ביד אחת פלדת רובה קפואה בקור ירושלמי עז, וביד השנייה נשבע על התנ"ך נאמנות למדינה ולצבא.

אבל לא תמיד היה הכותל רחבת מסדרים צבאיים וטקסי בר-מצווה. במשך מאות שנים היתה רחבת הכותל מבונה בצפיפות רבה ע"י שכונת המוגרבים, עד שנשאר רוחבה 3.6 מ' ואורכה 28 מ'. התחושה, כפי שניתן לראות בתמונת הכיבוש המפורסמת מ- 1967, משדרת מבט קרוב, פרטי, אישי שנישא לצד קיר האבן העצום, ולא מישיר מבט מונומנטלי אליו - אחרת מן הסתם, היה נתפס לצנחנינו העורף.

אבל העם ראה בכיבוש את השלב הלפני אחרון בביאת המשיח - אחרי שקמה המדינה ונכבש הר הבית, כל שנשאר הוא רק לפוצץ מסגד או שניים ולהקים את בית המקדש במהרה בימינו אמן. המבט היה ממלכתי, ברקע היו תקיעות שופר, והמוני בית ישראל נהרו לכותל, אותו כינה ישעיהו ליבוביץ ב-67' - "דיסקוטק השכינה". בלי סלקציה בכניסה ובלי תשלום הפך המועדון הצר לדחוס. מושל העיר - אל"מ שלמה להט צ'יץ' (שמפעלי ההרס והבנייה שלו בת"א דורשים כתבה בפני עצמה), בתאום עם ראש העיר טדי קולק (שגם לו לא חסר), דאגו להרחיב את הדיסקוטק. כוחות משולבים של חיל ההנדסה וארגון הקבלנים עסקו בפעולת חישוף של שכונת המוגרבים הצמודה לכותל, בטענה כי הבתים מהווים סכנה. מעניין אם היום מישהו היה מאשר הרס ברוטלי שכזה. אבל מה הם כמה מוגרבים אל מול צרכי המדינה כולה.

ההרס השאיר רחבה חשופה אל מול קיר אבן. רחבה ללא צל מהשמש הקופחת וללא מסתור מהגשם, למעט כיפת הנייר האפורה שאתה מקבל בכניסה. מעין תרגיל בסיסי בעיצוב עירוני שבוצע ע"י הצבא, בשם המדינה, עבור הדת, ומזכיר עבודות פאשיסטיות במקומות אחרים, שכמו תמיד הן כמובן למען האזרחים. אלא שכאן השטח שלפני הכותל הפך ל"רחבה" צבאית ולא ל"כיכר" עירונית. האזרחים ברחבה היו לניצבים דוממים בבסיס צבאי לפני הדגל, בעוד בכיכר דמוקרטית יש אנשים חיים. ברחבות שולט הסדר והאחידות, בכיכר שולט המגוון והשונות.

לכן אין הפגנות מול הכותל, שבו שולטת אחדות דעות של ממשלה עם הסכמה רחבה, אף על פי שאם יש מישהו שעוד יכול לשנות משהו בחיינו הפוליטיים, הוא כנראה שוכן מאחורי הכותל. המימד האישי/פרטי מסתכם בפתק קטן ומקומט שנתחב לחריציו באופן דיסקרטי.

הכותל האלטרנטיבי שהתפתח כמקום שבו העם אינו משחק ניצבים ממושמעים בסרט, הוא הכותל החילוני בת"א. בניין העירייה הפך לכותל והרחבה שמולו היתה לכיכר. כיכר עיר אמיתית, שבה מתרחשת פעילות מגוונת של מגוון אנשים - הפגנות, הופעות ושווקים (בימים שמסיבות ביטחוניות עוד יכלו להתקיים בו שווקים כמו שבוע הספר). ואילו המימד הפרטי/אישי בכותל החילוני הסתכם בפתקים של דו"חות חניה שזה האחרון מנפיק לתושביו.

בשם עדת המוגרבים הירושלמים, ובשם עדת יוצאי גליציה התל-אביבים, הגיע הזמן להחזיר את עטרת ראשינו. להחזיר עטרה ליושנה וניצוצות קדושה לעיר הקודש. די לטקסי הבר מצווה ושבועות הטירונים ברחבה הצבאית. תנו לנו כותל אישי, צנוע, שאינו חלק מדוקטרינה צבאית-מדינית. אפשר להסתפק ב-3.6 מ' ובשאר מאות המטרים של הרחבה לבנות שכונה לתפארת מדינת ישראל. טלפון אחד לדונלד טראמפ והנדל"ן הכי קרוב לאלוהים סוגר את כל החוב הלאומי של המדינה, פותר את נזקי המלחמה ועוד משאיר משהו למוגרבים. להפריט את הכותל עכשיו!