סטריפ שואו

מלכתחילה היה ברור למדי ש"השטן לובשת פראדה" של לורן וייסברגר, הוא ספר שמתחנן להפוך לסרט. הכל בו זועק הוליווד – הוא סקסי, עוקצני, מצחיק, קליל, נוח לעיבוד, עשיר בדמיון ויזואלי ומשופע בדמויות מדויקות וחדות. יותר מזה, ל"השטן" היה מובטח גם מראש – כמו שאפשר לראות בימים אלה בישראל – מקדם הבאזז הקריטי, שלא מוצה כנראה בעת יציאת הספר, תודות לעולם האופנה רווי היצרים והיח"צ, בו הוא בוחש.

העלילה, למי שנעלי הג'ימי צ'ו שבה עוד לא נעצו בו את עקביה, היא פראפרזה של המחברת על תקופת עבודתה כעוזרת לעורכת "ווג" המיתולוגית, אנה וינטור. אנדי (אן האת'אווי) היא פרח עיתונות מוכשר, שמוכר את נשמתו לשטן חובב פראדה – מירנדה פריסטלי, עורכת המגזין הניו יורקי "Runway" והגורו הגדול של עולם האופנה. כל העוזרות של פריסטלי נוטות להישבר לאור המפלצתיות הקרה שלה ודרישותיה הבלתי הגיוניות, אך אנדי, נערת הכפר הנחושה, ממשיכה איתה קדימה ולומדת לקח - יאדה, יאדה, יאדה – עד למוסר ההשכל הבלתי נמנע, על הקרבת החיים לטובת העבודה (רמז: זה רע).

"השטן לובשת פראדה" הוא לא סרט טוב. אבל הוא מומלץ מאוד. אוקסימורונים כאלה הרי לא חסרים על המסך ("מר וגברת סמית", "נחשים על המטוס"). הוא מרובה בתפירות מרושלות, של הבמאי דיוויד פרנקל (שלו יש הכשרה רלוונטית בבימוי פרקים רבים של "סקס והעיר", אך מעט מאוד מיומנות קולנועית), ובניגוד לספר, שמתמקד בספרות רכילותית קלילה, הוא נופל לנוסחתיות הצפויה – זו שבה הפיינל קאט דורש קורבן בדמות קתרזיס מצד הגיבורה הראשית (אנדי). אולי כדי לצלוח את הקרנות המבחן רוויות קריאות ה"אוהההה" המרוגשות של הצופים בסוף, ובכך את המבחן האמיתי - בקופות. בדרך הוא נראה לעיתים יותר כשמלה משוק בצלאל מאשר יצירה של דולצ'ה וגבאנה - עמוס בצילום בסיסי ומפוהק, פסקול מחריד ובהאת'אוויי, נציגה נאמנה לדור השבלונות מעוטות הכשרון.

אז למה בכל זאת הוא מומלץ? פשוט מאוד, "השטן" הוא אחד הסרטים המהנים ביותר שיצאו השנה. הכל תלוי בציפיות ובפוקוס של הצופים. כן, אתם יכולים להתעכב על מגרעותיו, אבל אתם יכולים גם להתענג על עשרות "גגים" מוצלחים, זרימה קלילה, עיצוב מרהיב ותלבושות מהפנטות (של בכירי המעצבים, שרבים מהם גם מופיעים בתפקיד עצמם בסרט), ומעל הכל - מהסטריפ שואו הגדול של כוכבתו.

בואו נגיד את זה ככה, אם דמותה של מירנדה פריסטלי הייתה צריכה לשחזר את תפקידה הבלתי נשכח של מריל סטריפ ב"בחירתה של סופי", סביר כי סופי ניצולת השואה הייתה מישהי שמוכרת את שני ילדיה תמורת מגפי אווה בראון ומניות בפולקסוואגן. סטריפ, במקרה קלאסי שבו הופכת השחקנית המשנה לשחקנית-הראשית-בפועל, מדויקת עד אימה כמרשעת האולטימטיבית, וסביר להניח שהיא תקבל מועמדות לאוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. מישהו ניסח את יחסה של האקדמיה האמריקאית לקולנוע אל סטריפ במילים: "היא מפליצה - ומקבלת מייד מועמדות לאוסקר". הפעם, הגזים הרעילים והמענגים שנופחת דמותה של סטריפ, מצדיקים פסלון מעוצב נוסף בארונה של הדיווה הגדולה של הוליווד.