"הבטן מלאה, האף סתום והרגליים כבדות. האוזניים נמצאות במצב סביל, העיניים דומעות מעשן סמיך שלא מתפזר, היד תפוסה עם דרינק במחיר מופקע והזין עומד. דום. בשירותים יש תור ואי אפשר להשתין. אי אפשר לדעת איפה התאים של הבנים ואיפה של הבנות. זה גם לא ממש משנה. על הרחבה המצב סטטי יותר אפילו מהשירותים. שם לפחות יש תחושה שמשהו קורה, אבל כאן, במרכז הווייתו המקורית של המועדון, כל מועדון, אין תזוזה. לפחות לא כזו שמונעת מהמוזיקה; מהקשר בין הצלילים שנשמעים בחלל, וחודרים דרך האוזניים למוח שמעביר תשדורת לרגליים ולאגן, שאמורים להתחיל להתנועע, קיבינימט, אבל התמונה בחלל עדיין עגומה" (מתוך "אפר ואבקה - קלאברים במשבר קיומי", נ.ה, הוצאת אומגה-שפגט, תשס"ז)
על פניו אין כאן שום פסול. השיטה, גם אם חלו בה שינויים - סמנטיים, קוסמטיים, מיקרוסקופיים עדיין עובדת, כלומר מגלגלת כסף וממשיכה להזין את עצמה בתחושת האשליה (יש שיאמרו הדחקה) שהכל כשורה. אבל כמו תמיד, הדיון האמיתי הוא לא סביב ה"מה", אלא סביב ה"איך". וה"איך" הזה, מבשר שהיתה שנה עצובה. עצובה במובן העמוק של המילה, שהוא ההפך המוחלט משמחה. שנה שבה הוספנו עוד נדבך של בלבול, בין האמצעים למטרות, ועל הדרך שכחנו, כנראה בשירותים בזמן שלא ראינו בעיניים, את הנשמה.
תופעת הפעילות הענפה בשירותים ואני לא מתכוון לפילאטיס - רחוקה מלהיות חדשה. היא היתה שם תמיד, בירכתי המועדון, מזינה בסתר את ההתרחשות בחזית, אבל השאלה היא באיזה היקף, מינונים ועל חשבון מה. כמו בכל תופעה ישראלית טיפוסית בתרבות, פוליטיקה, תקשורת וחברה - גם כאן הבעיה היא בנפח שהיא תופסת ובבלבול הכה נפוץ בין האמצעים למטרות. בין הסיבה שלשמה נתכנסנו מלכתחילה, להתנהלות שלנו בפועל. אם פעם אנשים היו משתמשים בשירותים על מנת להעצים את החוויה ברחבה, היום הרחבה היא רק תירוץ להעביר בו את הזמן עד הגיחה הבאה לשירותים. בינתיים עומדים.
יום אסלה, יום באסלה
בעלי המועדונים יכולים להאשים את הקהל בציניות, קמצנות, חוסר הבנה, חוסר פרגון ושובע ככל שיחפצו, אבל מי שקובע את השיח שנוצר במועדון, את יחסי הגומלין בינו - על כל מרכיביו לבין הקהל, אלו הם עצמם. הם יכולים לטעון שכולם כאן מוצצי-דם, אוכלי חינם שלא יודעים אף פעם לפרגן, אבל הרי הם בחרו לעצב את השירותים בהידור, להרחיב את התאים, לאפיין אותם בגימיקים ייחודיים, להדגיש את המשטחים הרב-שימושיים שהתקינו בהם והעבירו את הפוקוס של החלל המועדוני אליהם, תוך הזנחה מודעת, מדודה וקצובה של היסודות הגרעיניים, שהופכים מועדון לכזה שכיף לחזור אליו. הסיבות הכלכליות ברורות - הפעילות בשירותים הופכת את הבר להרבה יותר רווחי וקורצת לקהל שלאו דווקא מגיע בשביל המוזיקה, אבל הכיס שלו תפוח ממזומנים מגולגלים. עם כל הכבוד, לניאגרות והאסלות אין את אורך הנשימה הדרוש, על מנת שמועדונים יוכלו להתבסס עליהם ועליהם בלבד כליבה שלהם. פעם שאל אותי איזה די ג'יי איך אני מגדיר קהל טוב. התשובה היתה "קהל שרוקד". הקהל הזה - שלאו דווקא ניכר במאפיינים אוליגרכיים, אבל יודע לעשות שמח - מאבד במציאות הקיימת את תחושת השייכות והנאמנות שלו, כשהוא מפטיר בתסכול "זה כבר לא בשבילי". בסופו של דבר, כמובן שכולם, כולל כולם, יפסידו - הרוקדים יעלמו אט-אט בתסכול, ומי שנוהה עם הכסף שלו אחרי הטרנד, יעבור למקום החם הבא וישאיר את השירותים רק עם השרת, שלא הבין איך לאור הפופולאריות שלו, הוא לא מקבל יותר כסף מהדי ג'יי.
מכיוון שמצב הביניים הקיים מדכא מדי מכדי להישאר כפי שהוא, נדמה שאין מנוס משני צעדים קיצוניים, שעל פיהם ייקבע האופי העתידי של חיי הלילה. הראשון והמתבקש יהיה פתיחתו של מועדון שכולו בנוי מתאי שירותים. כך לא ייאלצו קלאברים לכלות זמנם לחינם בהתעללות בעור התוף ואימוץ השרירים מיותר בזמן הנסיונות לרקוד, שלא לדבר על השעות שבזבזו בתורים לאותם תאי שירותים נכספים. הצעד הזה גם ימגר סופית את כל אותם רומנטיקנים אומללים ומעוררי רחמים, שכמהים לאיזו חוויה שכבר מזמן אבד עליה הכלח, וישאיר אותם בבתים.
הצעד השני, בלתי נמנע גם הוא, יהיה חזרה לשורשים כל קהילה והשורשים שלה (המוזיקה הרי רק משתפרת). לחניונים, מחסנים, גגות, אזורי תעשיה שכוחים, מדברים או קרחות יער. למסיבות בהן כולם נוטלים חלק קטן בארגון ומרגישים שייכים; כולם משלמים ונושאים בנטל ובכיף - על מנת לשמור על שפיות. מסיבות שישימו ללעג בפשטות ובחום שלהן את מעטה הפלסטיק המצועצע שברקע. כל אלה יקבלו חיזוק משמעותי, אם איזה סם מסיבות חדש יצטרף אליהם. למה לא בעצם?