גע-בי אשכנזי

באחת מהתמונות הראשונות של "אמא מתגעגעת למילים" של דודו בוסי, יושבים רחמים ונזימה, שניים מגיבורי הספר, וצופים בסרט הערבי של יום שישי. בסרט מככב הגיבור של רחמים, פריד שווקי, בתור גבר "שלא מצליח להביא ילדים", עד שהוא מחליט יום אחד לעבור טיפולי-פוריות וזוכה בבן זכר. גם רחמים לא מצליח להביא ילדים, אבל הוא מאשים את נזימה, אשתו; הוא מריץ אותה מרופא לרופא ובינתיים כולא אותה בבית. ובכול זאת, נזימה לא מתעברת. בשנה השנייה לנישואים היא מגלה לרחמים, לא בלי התחבטויות קשות, את מה שבישר לה רופא כבר מזמן: שהבעיה אצל רחמים ולא אצלה. אבל הכבוד העיראקי של רחמים מעוור אותו ורק פריד שווקי, תריסר שנים אחר-כך, משכנע אותו לגשת לרופא בעצמו.

תמונה נוספת, לקראת סוף הספר. עובדיה, הבן היחיד, משאת נפשו של רחמים, משוש-ליבה של נזימה והגיבור השלישי של "אמא מתגעגעת למילים", שואל מספריית הווידיאו שני סרטים: "מציצים" ו"חגיגה בסנוקר". בדרך הביתה הוא פוגש חבר מהשומר-הצעיר, מעוז הפטרנליזם המפא"ינקי. למרות שעובדיה יודע "סצנות שלמות בעל-פה", הוא מנסה להסתיר מהחבר האשכנזי את "חגיגה בסנוקר", וכשהאשכנזי מגלה את הקסטה בכול מקרה, עובדיה משקר וטוען ששאל את הסרט בשביל שכן.

בין שני המוצרים הקולנועיים הללו, הסרט הערבי של יום שישי וסרט-הבורקס, מתנודד הספר השלישי של דודו בוסי.
סיפור האהבה בין רחמים ונזימה הוא שעתוק מדויק של קלישאות הסרט הערבי: רחמים הוא הבאסטיונר הגא ויפה-התואר משוק הכרמל, נזימה היא בת-הסוחר הנאווה. הוא איש של פשטות וכבוד, היא נסיכה עיראקית חולמנית ומשכילה. האבא של נזימה מנסה להפריד ביניהם, אך לשווא. הם בורחים ומתחתנים. ההורים של נזימה מתכחשים להם, ההורים של רחמים ממילא מתים. הם לגמרי לבד בעולם.

בדומה לסרטי-הבורקס, סיפור התבגרותו של עובדיה נע על מסילת היחסים בין מזרחים לאשכנזים. עובדיה הוא בן סורר ומורה: שונא את אביו המרוחק והקשה ומאוהב באימו המעריצה. הילד ממרר את חיי הוריו; מתחצף, מתחמן ומעדיף לסחור בג'ולות מאשר ללמוד תורה. בצעד של ייאוש שולחת אותו נזימה לקן של השומר-הצעיר כדי שירביצו בו קצת ערכים. או-אז נפתח הרומאן המיוסר של עובדיה עם ישראל האשכנזית. השמו"ציניקים מלמדים אותו לתעב את זהותו המזרחית ולהתבייש בהוריו. בוסי מעביר את עובדיה בכול תחנות הישראליוּת ההכרחיות: התנועה, הסיירת, לבנון. ההתפקחות שלו צפויה מראש כמעט באותה מידה: בעקבות תקרית קשה בלבנון וסלקציה משפילה במועדון הוא מסיר מעליו את הכסות המפא"יניקית, מכנה עצמו יהודי-ערבי, יוצא בראש חוצות נגד הכיבוש ועוזב לגרמניה.

עובדיה הוא הדמות המורכבת ביותר במשולש המשפחתי החנוק הזה. איש מוכשר ופגיע, רגיש כאימו ורודף-כבוד כאביו. אבל את טלטלת השינויים שעוברת עליו בוסי מצייר במשיחות-מכחול גסות. התנודות החדות שלו מקיצוניות אידיאולוגית אחת לשנייה מקבלות טיפול שטחי בלבד. הרפרוף הנרטיבי הזה יוצר תחושה שבוסי מקריב את מהלך-חייו של עובדיה כדי להרכיב מניפסט חברתי. במקום לשרטט את התהליך הקשה שבמהלכו הופך עובדיה מתואם מאיר הר-ציון לתואם ואנונו, בוסי שם בפיו שורה של מונולוגים עמוסי קלישאות ודוגמות. באופן הולם, גרמניה מתפקדת ב-"אמא מתגעגעת למילים" כממלכה פלאית שבה, לזמן מה, עובדיה מצליח להגשים את הפנטזיות המעמדיות-עדתיות שלו. הוא מתעשר תוך שהוא דופק ניאו-נאצים וזונות אריות. הפרק על גרמניה מלא בקינטיקה של אלימות והתרסה – כשעובדיה נאבק בגלוחי הראש או מזיין שיקסע בלונדינית הוא מסמן את עצמו הן כיהודי והן כמזרחי. רק בגרמניה – ואיך אפשר להבין את ישראל מבלי להתעכב על גרמניה – עובדיה מצליח לשמור על זהותו כיהודי חזק וכמזרחי גאה. אלא שהצלחה של עובדיה תלויה באלימות הישראלית וברגשות האשם הגרמניים, וכשהאחרונים אוזלים, הפנטזיה שלו מתרוקנת כמו צמיג מנוקב.

כמובן, ישנם ניואנסים שמעשירים את דמויותיהם של בני המשפחה – רחמים מגלה מדי פעם פנים חשופות וכואבות, נזימה נלחמת סוף-סוף בבעלה, עובדיה לומד לקבל את עצמו – אבל אלו מאוחרים מדי ומעטים מדי. בוסי מנסה לטפל ברשת-העוולות הסבוכה שעוטפת את הזהות הישראלית – הגרמנים שדפקו את האשכנזים, האשכנזים שדפקו את המזרחיים, האב שדופק את בנו, הבן שמנסה לדפוק את כולם בחזרה, חד-גדיא חד-גדיא – אבל תוך כדי נלכד באותן מלכודות סטריאוטיפיות שהרשת פורשת מלכתחילה.

ואולי בעצם הבעיה היא לא אצל בוסי, אלא אצלי, האשכנזי הבורגני, שלא מסוגל להזדהות עם הקשיים והדרמות שמרעידים את חייהם של רחמים, נזימה ועובדיה. אולי זה אני, שתופס את הקונוונציות הספרותיות שמדריכות את בוסי בתור קלישאות מסוידות. אולי אני זה שמשאיר מנהר המילים האמפטי שלו זרזיף פשטני. אולי, בחשבון ראשון ואחרון, it’s a black thing.

"אמא מתגעגעת למילים", דודו בוסי (כתר)