לא מחליפים קבוצה מנצחת

מאז שעברתי דירה ונאלצתי להיפרד מהממיר של יס ו"השיר שלנו", עסקתי בלשכנע את עצמי שאין כמו הטלנובלות של הוט. אחרי "טלנובלה בע"מ" הגאונית, חשבתי שהנה, מצאתי תחליף ראוי. או אז הגעת את, "האלופה". 119 פרקים של 5% כדורגל בכאילו, מעורבבים בכמה נקודות רתיחה ולא מעט הומור. ראיתי כי טוב והחלטתי להישאר איתך. נפגשנו בכל יום בשמונה, נדבקתי בדיבור טובה גמזו, שנאתי את מילי, וממש הוקל לי לגלות שאדי וסמדר לא יבצעו אקט של גילוי עריות בפריים טיים.

אבל, כידוע, כשמתחתנים עם מישהו צריך גם לדעת שיש ממי להתגרש. ואת יקירתי, ממש כמו ליאן פדידה, לא יודעת איך לסיים מערכת יחסים.

בשביל מה עברנו כל כך הרבה פרקים ביחד? כל כך הרבה עליות ומורדות? בשביל מה נענו בין תקווה לייאוש? כל זה בשביל שתסיימי את הקשר בינינו בצורה הכי קלישאתית שאת יכולה, כאילו לא היה בינינו שום דבר אמיתי ומשמעותי?

אני ציפיתי ממך לפחות לכמה התפתחויות מפתיעות, לכמה תשובות מעניינות לשאלות שאני שואלת אותך כבר יותר מ-100 פרקים, אבל כלום, פתרת את הדברים בצורה הכי משומשת וצפויה שיש, לא הפתעת אותי ולא השארת לי טעם של עוד. גם כשלחצת על אנטר כדי להרוג את סער ומיטל ושחררת את חמודי התנין כדי לנגוס בהם, אפילו לא מצמצתי. ואת יודעת למה? כי ממך ציפיתי ליותר.

ולא, אל תגידי לי שזה רק פסק זמן ולא פרידה אמיתית, כי זה בדיוק מה שהופך את זה לכל כך חמור. כשבחרת לרקוח פרק סיום ללא סיום, אלא עם "המשך יבוא", זה פתח לך אפשרות לעשות איתו כל כך הרבה דברים ולנצל את זה שיש לך עוד עונה. היית יכולה להעביר את הצרות הלאה ולא לתפור את כל החורים, היית יכולה אפילו להתחיל לבנות סימני שאלה חדשים ומעניינים, אבל כאמור, בחרת ללכת על האופציה הכי לא יצירתית, לטאטא את כל הבעייתיות המרתקת ולהכריז על שלום עולמי. איזו אכזבה, איזה שעמום.

כמה פשוט להחליט שדריה וג'לל, יפית ועובד, ריטה ורני, אלונה וטוקו וסיגי ותום יתנו לאהבה לנצח; כמה דביק מצדך לתת לסער ומיטל לחיות יחד לנצח נצחים במוות או בחיים, בסצנה סכרינית סטייל "טיטאניק", רק שבמקרה שלנו לספינה קוראים "שא-גל" וקייט וליאו נראים כמו בני 16, שהבריזו משיעור והלכו להתחרמן במרינה באשדוד.

הדבר היחיד שהציל אותי משינה עמוקה במהלך שיחת הפרידה שלנו, הוא ההתחרפנות של ליאן פדידה והבונדינג ההרסני שלה עם מר אוגניסיאן, שעלול לרצוח את אהבת האמת של מיטל וסער. אבל גם זה, לצערי, לא הספיק.

אני מרגישה צורך להיות כנה ולהודות, שאחרי שראיתי את פרק הסיום-לא-סיום הזה, עלו בי געגועים עזים לאקסית המיתולוגית שלי, הלא היא "השיר שלנו". נכון, היא השתנתה קצת והיא כבר לא תמימה וטהורה כמו בעונות הראשונות כשרק הכרנו, אבל כנראה שהיא תמיד תהיה שם ותאפיל על כל מערכת יחסים שלי, כי כמו שסער פדידה ומיטל אוגניסיאן כבר הבינו, מסתבר שאין תחליף לאהבה הראשונה.