"כל הדרך הביתה", סרטו האוטוביוגרפי של העיתונאי רון מיברג, מתחיל בסצנה שבה הוא הולך לבדיקה רפואית תקופתית. שם, גלוי חזה וכרס, מתנשף עקב בדיקת מאמץ, מתייצב מיברג בפני רופאו, שהוא גם חברו, וחושף בפנינו את ערוותו הרפואית, כאילו הוא מזהיר אותנו מהצפוי לנו בשלושת הפרקים המרכיבים את הסרט, העוקבים אחר תהליך פרידתו מישראל ומעולם העיתונות שלה, בדרכו למיין שבארה"ב. כמו פיל לבן שהזדקן ונעשה עול על השבט, מיברג שבע הקרבות, המותש והדיכאוני, הולך לבית שהוא מקווה שיהיה ביתו האחרון, הרחק מכל מה שהכיר עד כה.
לאורך כל הסרט מיברג נראה מדוכדך ועל סף דמעות. הוא הרי אוהב להיות עיתונאי, אוהב עברית ואוהב את ישראל, ובכל זאת הוא יודע שהוא חייב ללכת מכאן. השנים האחרונות לא היטיבו עם מעמדו, ומכוכב ניאו-ז'ורנליזם ישראלי מוערך הוא הפך, הרבה בגלל התנהגותו שלו, למוקצה מחמת המיאוס. סרט הפרידה שלו מישראל הוא סרט קינה: על ילדותו, על בגרותו, על המקצוע שבחר בו, על חייו שהוחמצו. דרך מסע הפרידה שלו, הכולל ביקורים אצל חבריו, עמיתיו ומשפחתו, מבינים מהר מאוד, ומיברג יודע זאת בעצמו, שהיה לו הכל ובמו ידיו (עם קצת עזרה מאחרים) הוא הרס את זה.
מיברג העולה מן הסרט הוא מיברג של כרוניקה של הרס עצמי ידוע מראש. באחד מהרגעים החזקים בסרט, יושב מיברג אצל חברו הטוב, מהפכן קומוניסט לשעבר, ומוכיח אותו על כך שאת התוכנית שלהם, לנסוע לאמריקה אחרי הצבא, רק הוא ביצע, ושחבריו נטשו אותו. רגע אחר כך יושבים שניהם מול מסך הטלוויזיה וצופים ב-DVD של ההופעה חיה לכבוד ג'ורג' האריסון מ-2002, בה ענקי הרוק שהם מעריצים, פול מק'רטני ואריק קלפטון המזדקנים מבצעים את "While My Guitar Gently Weeps". מיברג וחברו, שני גברים מבוגרים, שמנמנים, עדיין בחולצת גי'נס, דומעים מול הטלוויזיה, ממלמלים עדיין את אותם שירי רוק, נראים כמו ההיפך המוחלט מההזדקנות המכובדת של קלפטון ומק'רטני. מובסים, בלתי רלוונטיים, חסרי יכולת הסתגלות, תקועים אי שם בסן-פרנסיסקו של שנות השבעים. עדיין עם זקן צ'ה גווארה, השיער הארוך דליל, נתלה מיברג בכל ה-Could Have וה-Should Have.
כולם חושבים שאני לא רוצה, לא מבינים שאני לא יכול?
זה הדבר העומד בבסיס הסרט: מילדותו ברמת-חן, שם הרגיש לא שייך ועוף מוזר, דרך מותו המוקדם של אביו, אל עולם העיתונות המשכר בעוצמתו עד כדי רשעות; המאפיינים המובהקים של אופיו של מיברג מתגלים כדיכאון וחוסר היכולת, או חוסר הרצון, להסתגל, להתפשר, להיות חלק מן הכלל. הפאק הזה באישיות הוא שהוביל אותו לזנוח את הכל, להגיד שלום, וללכת לגור במיין, במקום שבו צריך לחבוש כובע כתום זוהר ולהיראות כמו דרדס על אקסטזי כשאתה פוסע בחוץ כדי שציידי צבאים לא יירו בך.
מיברג מציע לצופה חשיפה אישית של העצמי המעט פתטי והעייף שלו בצורה אמיצה מאד, מבלי להפוך זאת לאוננות, והוא עושה זאת קבל עם ועדה בשעה שמרבית האנשים לא מעזים לעשות זאת מול הפסיכולוג. ועל אף מה שחברו אדם ברוך אומר, שיש לחשיפה הזאת מחיר גדול, יש בה גם רווח גדול, הן עבור מיברג והן עבור הצופה: עבור כל צופה תהיה בסרט הזה נחמה ודאגה. הדאגה נובעת מכך שכולנו מפחדים להיות מיברג בשלב הנוכחי בחייו. קשה מאד לטעום את הצלחה ולהתרסק אחר כך, ועבור עיתונאי, ועוד מבקר אין מפחיד מלהיות מיברג העכשווי. בסך הכל, מה יש לבני אדם, במיוחד למבקרים, חוץ מאשר הרלוונטיות שלהם, העניין שאנשים מגלים בהם? מיברג אומר את זה בגלוי: "אני מעדיף שהטלפון לא יצלצל במיין מאשר שהוא לא יצלצל בישראל". הנחמה נובעת מכך שמיברג מוכיח שהשאלה היא לא מה אתה שווה, אלא מה אתה. ומיברג הוא בנאדם שמאשים את עצמו על כל דבר, כמעט באותה מידה שבה הוא מאשים את הסביבה.
מלבד כל אלו, שווה לראות את הסרט ולו בשביל סצנה מטרידה ביותר בפרק הראשון, של מיברג בביתה של שרי אנסקי, הבוכה בכי תמרורים בשל הזדהותה עם מצבו של מיברג, או מרחמים עליו, או מרחמים על עצמה, או שלושתם גם יחד. בד בבד היא מטיחה במיברג: אתה מבקר, ומבקר הוא אדם שמחפש את הרע בכל דבר. מיברג עונה בשלווה כמעט, אם בכלל יש לו דבר כזה: לא, מבקר זה אדם שקם בבוקר והפך את הארץ בשביל למצוא משהו טוב". שם, מול עיתונאית מוערכת בתחומה שמבוהלת מההתדרדרות של מיברג, יושב מיברג ויודע שעמוק בפנים הוא נורא טוב, רק שהוא לא יודע איך להוציא את זה.