אני חשבתי: בימים של ערוצי דוקו הכלולים בחבילת הכבלים/לווין לכל דורש מה הטעם בהוצאות DVD ביתיות? הרי, להוציא מעריצים ואספנים, מעטים יהיו אלה שיפרסו את המרשרשים היקרים שלהם על הדוכן, במטרה לרכוש דוקומנטרי על ניו אורדר.
ואני גם חשבתי: בימים בהם האול-מייטי יו-טיוב חורך את הרשת ומספק למי שדורש כל פיסת וידאו אפשרית מסרטי גמר של סטודנטים, דרך תכניות טלוויזיה אבודות, טריילירים, פורנו ביתי וכמובן מוזיקה, המון מוזיקה, בעיקר מוזיקה בשביל מה צריך להוציא אוספי קליפים באריזות מהודרות? למי יש כח לעוד קופסא על מדף שתאביק בכיף עד היום בו האחיינים יהיו מספיק גדולים להתחיל להקשיב לניו אורדר? הא? חוץ מזה אני בספק גדול אם הם ידעו מה עושים עם הדבר הזה DVD.
איכס, דיסקים. מדיה מגעילה. כבר מההתחלה לא אהבתי אותם, עם כל הדיבורים על דייר סטרייטס ו"אחים לנשק", מצגות המולטימדיה של פיטר גבריאל, וקופסאות הפלסטיק השבירות (הלך הזיז הלך המכסה), ובעיקר חוסר הלויאליות המשווע של המוצר לבעליו. זה לא שלא הרימו לי תקליטים בחיים, אבל מדהים שכבר יותר מעשור, מדף הדיסקים מכיל פחות או יותר את אותה כמות. רק האבק ממשיך להצטבר. ולכן, כשאינני חפה מדעות קדומות וחמיצות פנים, לקחתי הביתה את שני תקליטורי הדי.וי.די, מפנה כבר בדמיוני מקום על המדף. אחרי מספר ימים של צפיות בקליפים, בסרט התיעודי, ולאחר האזנות בלתי נמנעות לרוב תקליטי הלהקה, אני שמחה לאכול את הכובע. הנה מדיות שנמצא להם מקום בליבי, ובביתי. מי יודע, אולי אפילו אפתח עבורם מדף חדש.
אנשי המסיבות
הסיפור של ניו אורדר הוא סיפור חייה של להקת פופ חשובה מאד. חיים שמתחילים במוות של סולן וממשיכים עם לידה של סצנה, של עיר, של סאונד, של חברת תקליטים ומועדון חשוב. סיפור שהסתיים באופן חלקי בפשיטת רגל ומוות נוסף, והתחיל שוב במקום אחר עם סאונד אחר וגישה אחרת.
אם היינו צריכים לסגור טאגים לחיפוש זה היה נראה בערך ככה: מנצ'טסר, Warsaw, איאן קרטיס, ג'וי דוויז'ן, רוב גרטון, פקטורי רקורדס, אפילפסיה, מוות, בחורה חדשה, צליל חדש, סדר חדש (המממ, קצת גבינתי הטאג האחרון אבל אני אזרום איתו).
הסיפור של ניו אורדר הוא גם סיפור של הפיכה, של רישאפל, של בחירות מודעות ומרתקות שהביאו עם הזמן את הטרנספורמציה של מנצ'סטר מחור מדכא (מהנינים מוריסי) לרחבת ריקודים מנצנצת (מהנינים שון ריידר), ובמקביל להפיכות מקבילות בעולם זה אחד הסיפורים שהביא אלפים רבים של בני נוער לכרסם קרטונים וכדורים ולחפש את אמא שלהם בשדה ליד האמפשיר. סמנו לעצמכם: סינת'ים, דיסקו, איטלו, האסיינדה, אסיד, אסיד האוס, אקסטזי, רייבים, האפי מאנדייז, סטון רוזס, מאדצ'סטר.
הסיפור של ניו אורדר הוא גם אחד על להקה שעשתה כל טעות עסקית אפשרית מבלי לאבד את היכולת לכתוב שירים מושלמים, מבלי לאבד את חוש ההומור, האסטטיקה והייחודיות. פיטר סאוויל האיש שאחראי על עטיפות התקליטים והסינגלים, כמו גם ללוק אנד פיל של פקטורי וההסיינדה, עדיין עומד במאת האחוזים מאחורי הבחירות האומנותיות שנלקחו גם במחיר פשיטות הרגל, גם ולמרות ההפסדים העצומים. אלו שעוסקים בעיצוב גרפי יודעים שלולא היצירה שלו קשה לדמיין את עולם הFליירים למסיבות כפי שרובכם מכירים אותו. זה הולך בערך ככה: פיטר סאוויל, עיצוב גרפי, פסים תעשייתיים בשחור צהוב, הפונט הלווטיקה, טיפוגרפיה פורצת דרך, עיבודי תמונה, מינימליזם, "בלו מאנדיי", הסינגל היקר בכל הזמנים.
דרך ראיון מבודח, קטעי ארכיון - בעיקר מהטלוויזיה הבריטית - קליפים והופעות, מספר הסרט את הסיפור הזה (באופן קצת דומה וקצת משלים לסרטו של מייקל ווינטרבוטום "אנשי המסיבות" מ-2002). גם הרבה אורחים מכובדים נותנים שם: ניל טאננט, פיט טונג, בונו (יהיר מתמיד מצלם עצמו ב"בונו מנובר" המפורסם מהנינטיז) וגם משתתפים פעילים כמו רוב גרטון המנג'ר המיתולוגי (ז"ל), סטפן יו וכמובן טוני ווילסון.
הדיסק המשלים הוא אסופת קליפים, המספרת את אותו סיפור בדיוק דרך הוויזואליזציה של השירים. זהו מונטאז' חגיגי בעריכת מייקל ה. שאמברג, המפיק הכמעט בלעדי של יצירות הווידאו עם ומסביב לניו אורדר. באתרו (קישור למטה), אפשר לקרוא על כל קליפ בנפרד, פלוס הערות, הגיגים ועוד סיפורים.
למשל זה של מערכת היחסים ההדוקה בין היוצר, המפיק והרקדן, כפי שמתואר (ומעורר קנאה עד כאב) בקליפ ל- "Confusion
" (83). הנה נערה צעירה סוגרת משמרת בפיצרייה השכונתית ורצה להתארגן ליציאה, הנה מפיק העל ארתור בייקר, סוגר באולפן את הסקיצה האחרונה לשיר של ניו אורדר שבדיוק מסיימים הופעה במועדון הגארג' המיתולוגי והוא, כמו גם הם, שם פעמיו ל"פאן-האוס", מועדון אחר, שם ג'ליבין "אני עשיתי את מדונה" בניטז מדג'ה מסלילים את הקטע החדש כשהוא בודק אותו על הילדים ברחבה. נערת הפיצה ביניהם. יוצר-מפיק-רקדן. השילוש הכי קדוש של תרבות המועדונים. הסיפור היפה מכולם.
ניו אורדר - "New Order Story"
ניו אורדר - "A Collection"
(הד ארצי)