מר היגינסון,
האם אתה שקוע עמוק מכדי לומר אם שיר?י חיים?
המוח עד כדי כך קרוב לעצמו - שאינו יכול לראות בבירור, ואין את מי לשאול - אם היית חושב שזה נושם -
והיה לך פנאי לומר לי - הייתי אסירת תודה.
אם טעיתי - ותעז לומר לי - אחוש כבוד אמיתי אליך -
אני מצרפת את שמי - שואלת אותך - בבקשה ממך, אדוני - אמור לי מה נכון?
שלא תכזיב אותי - מיותר לבקש - כיוון שכבוד הוא העירבון של עצמו -
15 באפריל 1862
***
מר היגינסון,
אדיבותך דרשה תודה כבר קודם - אבל הייתי חולה - ואני כותבת היום מן המיטה.
אני מודה לך על הניתוח - זה לא כאב כל-כך כמו ששיערתי. אני שולחת לך אחרים - כמו שביקשת - למרות
שאולי אינם שונים -
כשמחשבתי לא לבושה - אני יכולה להבחין, אבל כשאני מכסה אותם במעיל - כולם נראים דומים, ואילמים.
שאלת אותי בת כמה הייתי? לא חיברתי שירים - רק אחד או שניים - עד חורף זה - אדוני -
היה בי פחד - מאז ספטמבר - ולא יכולתי לומר לאיש - לכן אני שרה כמו הילד ליד חלקת הקברים - מפני
שאני פוחדת - אתה שואל על ספר?י - בשירה - יש לי קיטס, האדון והגברת בראונינג, בפרוזה - מר רסקין,
סר תומס בראון - וה"התגלות" של יוחנן. הלכתי לבית הספר - אולם כדבריך - אין לי השכלה. עוד כשהייתי קטנה, היה לי ידיד שלימד אותי אלמוות - אבל כשהעז קרוב מדי - הוא לעולם לא חזר - מיד אחר-כך האומ?ן שלי מת - ושנים אחדות, המילון - היה בן לווייתי היחיד - אז מצאתי עוד אחד - אבל הוא לא רצה בי כתלמידה - ועזב את הארץ.
אתה שואל על בני לווייתי. גבעות - אדוני - והשקיעה - וכלב - גדול כמידתי, שאבי קנה לי - הם טובים מהבריות - מפני שהם יודעים - אבל אינם מדברים - והרעש בבריכה, בצהריים - גובר על פסנתרי. יש לי
אח ואחות - אמי לא מחשיבה חשיבה כלל - ואבי - שקוע בתיקיו - ולא שם לב מה אנחנו עושים - הוא קונה לי ספרים רבים - אבל מפציר שלא אקרא בם - מחשש שיבלבלו את דעתי. הם כולם דתיים - מלבדי - פונים למזרח כל בוקר, וקוראים לו "אבינו". אבל אני חוששת שסיפורי מייגע אותך - הייתי רוצה ללמוד - האם תוכל לומר לי איך לגדול - או שזה בלתי נלמד כמו מלודיה - או כישוף?
הזכרת את מר ויטמן - מעולם לא קראתי אותו - אבל נאמר לי שהוא מביש -
קראתי את "תקרית" של מיס פרסקוט, אבל זה רדף אותי בחשכה - כך שאני נמנעת ממנה -
שני עורכים באו לבית אבי החורף - ושאלו על כוונותי - כששאלתי "מדוע", אמרו שאני מונעת את עצמי - וכדאי שהעולם ישתמש בזה.
אותי-עצמי לא אוכל לשקול - בעצמי -
בעיני - מידתי קטנה - קראתי פרקיך ב"אטלנטיק" - וחשתי בכבודך - אני בטוחה שלא תדחה שאלה נאמנה -
האם זה - אדוני - מה שביקשת אותי לספר לך?
ידידתך,
א - דיקנסון
25 באפריל 1862
***
חבר יקר,
המכתב שלך לא שיכר אותי, כי כבר טעמתי רום. דומינגו שותים רק פעם אחת, ובאמת נקרו לי רק מעט הנאות עמוקות כחוות דעתך, ולו ניסיתי להודות לך, הדמעות היו חוסמות את לשוני.
אומני המת אמר לי שהיה רוצה לחיות עד שאהיה משוררת, אך המוות היה - אז - אספסופי מדי ולא יכולתי לשלוט - ולימים - אחר-כך - ברגע שאור פתאומי בחורשות או דרך חדשה ברוח טרדו את דעתי - קפאתי, וכאן - השורות רק מפיגות -
מכתבך השני הפתיעני, ולרגע אפילו הקפיץ - לא ציפיתי לו. הראשון - לא הביך כיוון שהאמת אינה מביכה. הודיתי על שיפוטך, אולם לא יכולתי לשמוט את הפעמונים שהדהודם צינן את פסיעותי.
אולי, הצ?רי נדמה מיטיב כיוון שקודם ש??ת?ת??י.
אני מחייכת כשאתה מציע לי לדחות את ה"פרסום" - זה זר לי כמו שמים לסנפיר -
ואם התהילה תגיע, לא אוכל להימלט - ואם לא - אפילו היום הארוך ביותר לא יספיק, ורק קרבתו של כלבי תציל - מעלת היחפנות עדיפה לי -
לדעתך נשימתי "ס?פ??ס?ט?ית" - אני בסכנה - אדוני -
לדעתך אני "חסרת רסן" - אין לי ר?ש?ו?יו?ת.
יהיה לך זמן להיות ה"חבר" שלדעתך אני זקוקה לו? הצללית שלי קטנה - היא לא תצופף את שולחנך - ולא
תעשה יותר מהומה מעכבר המכרסם בפרוזדוריך -
אם מותר לי להביא בפניך מה שאני עושה - מעת לעת - ולשאול אותך אם אמרתי זאת ברור - יהיה לי
"רסן" -
הספן אינו יכול לראות את הצפון - אבל יודע שהמחט יכולה -
היד שאתה "שולח לי באפלה", אני נוטלת אותה, וזזה הצדה - אין לי סקסונית, כרגע -
כ??א?ל?ו? ב??ק??ש??ת??י ר?ק נ?ד?ב?ה
ו?ב?י?ד?י ה?ת?ו?ה?ה
ז?ר ת??ק?ע מ?לו?כ?ה,
ו?א?נ?י נ?ד?ה?מ?ת, עו?מ?ד?ת -
כ??א?ל?ו ב??ק??ש??ת??י מ?ז?ר?ח
לו? ר?ק נ?ת??ן ל?י ב??ק?ר
י?ר?ים ס?כ?ר?יו ה?ס??ג?ל??ים
ו?י?כ??ה או?ת?י ה?או?ר!
אבל האם תהיה הכ??ו?ון שלי, מר היגינסון?
חברתך
א דיקנסון -
7 ביוני 1862
לת. היגינסון
תוכל להאמין לי בלי? אין בידי פורטרט כעת, אך אני קטנה כמו האנקור, שערי חם כקליפת ערמון - ועיני, כמו תמצית היין בגביע שהאורח השאיר. לא די בזה?
לעתים אבי נזעק - לדבריו, המוות יכול לבוא, ומכל האחרים - כבר יש לו תצלומים רק לא עותק שלי, אבל הואיל וברור לי כי דברים כאלה פסים בן-רגע, ויתרתי על הכבוד, אל תחשוב אותי קפריזית בגלל זה -
אמרת "אפלים". אני מכירה את הפרפר - הלטאה - הסחלב -
האין אלה אזרחי ארצך?
שמחה להיות תלמידתך, אתה נדיב, אך לי אין היכולת להחזיר.
אם באמת ובתמים תסכים, אקום ואקרא בפניך -
האם תגיד לי את חולשותי, בכנות כמו לעצמך? הייתי מעדיפה להירתע ולא למות. לא קוראים למנתח לשבח את העצם, אלא לייצבה, אדון, והשבר הפנימי דוחק - דיו. לפיכך, כ??ו?ון, אציע בפניך את צייתנותי, מה שפורח בגני, וכל רחש תודה שידעתי. אתה צוחק לי? לא אפסיק בגלל זה - ענייני הוא להקיף - אני בורה ולא בטקסים, אך אם אתפס בשחר - או בשקיעה א?ר?א?ה - אני הקנגורו היחיד בין כל היופי, אדוני, ואם לא אכפת לך, זה מייסר אותי, וחשבתי שהנחייתך תקל.
הואיל ויש לך עוד עניינים חוץ מלגדל אותי - אתה עצמך תקבע כמה ומתי אבוא מבלי להפריע לך. אם פעם תצטער שקיבלת אותי, או תגלה שאני חומר אחר מזה שחשבת - עליך להדיחני.
כשאני מצהירה על עצמי כמייצגת השיר, אין כוונתי אלי - אלא לדמות משוערת. צדקת בקשר ל"שלמות".
היום עושה את האתמול למשמעי.
דיברת על Pippa Passes - מעולם לא שמעתי מישהו מדבר על Pippa Passes. תבין, אני יושבת
בחשכה.
מביך אותי להודות לך. האם באמת ובתמים אתה חזק? אם יש לי תענוג כלשהו שלך אין, אנדב לך אותו בשמחה.
תלמידתך
יולי 1862
***
חבר יקר,
אתה בסכנה?
לא ידעתי שנפגעת. תוכל לספר לי עוד? מר הות'ורן מת.
הייתי חולה מאז ספטמבר, ומאז אפריל, בבוסטון, בהשגחת הרופא - הוא לא משחרר אותי, אבל אני עובדת בכלא שלי, אורחת של עצמי -
קרלו לא הגיע כיוון שהיה גווע בכלא, ההרים לא ביד?י כרגע, על כן הבאתי - רק את האלים לבדם -
הייתי רוצה לראות אותך יותר מאשר קודם - תספר לי מה שלומך?
מאז שמעתי ממך אני מופתעת וחרדה -
א?ין ל?י ח?ד?ש?ו?ת א?ח?רו?ת
כ??ל ה?י?ו?ם ר?ק מו?ד?עו?ת
מ?א?ל?מ?ו?ת.
תיתן לי עיפרון?
הרופא לקח לי את העט.
למנוע טעות, אני מצרפת את כתובתך מהמכתב - ידיעה על החלמתך - תשפר את שלי -
א - דיקנסון
תחילת יוני 1864
***
קרלו מת -
א. דיקנסון
האם אתה תנחה אותי עכשיו?
ינואר 1866
חבר יקר.
זאת שכלבי ירד לסוף דעתה לא תתחמק.
הייתי שמחה להתראות, אלא שנדמה לי כי עונג שכזה - מתעתע ואינו בר-מימוש. בעניין בוסטון, עדיין לא החלטתי.
הבטחתי לבוא במאי לבקר את הרופא שלי, אבל אבא מתנגד כיוון שהוא מורגל בי.
האם אמהרסט רחוקה יותר? המארחת שתפגוש קטנה למדי אך קבלת הפנים שלה ענקית -
אם תיתקל בנחש אל תטעה לחשוב כי רימיתי כשסיפרתי שנגנב ממני - בשורה השלישית נשדדתי אפילו מהפיסוק. השלישית והרביעית היו רצף אחד - סיפרתי לך שנמנעתי מדפוס - חששתי שתחשוב אותי ליהירה. אם עוד אפציר בך ללמד אותי, לא תתרצה?
סבלנית ומתמידה לעולם לא אסרב לסכינך - ואם האיטיות שלי תגרום לך לסחרחורת תדע עוד ל?פ?נ?י ש
ל?ב?ד מ?מ??ד??ה ה?כ?י ק?ט?נ??ה
א?ין ח?י??ים ב??ס??ב?יב?ה -
א?ל??ה - ר?צ?ים ה?חו?צ?ה
ל?ה?ר?או?ת ו?ל?ג?מ?ר -
ב??ע?ל?י-ה?מ??מ?ד??ים - ג??ד?ל?ים ל?א?ט
ו?א?ח?ר-כ??ך? מ?ש?ו?ט?ט?ים -
צ?ל?ל?י ה?ק??י?ץ
מ?ת?א?ר?כ?ים.
דיקנסון
תחילת 1866
***
חבר יקר
מכתב מעורר תחושת אלמוות מפני שזה המוח לבדו ללא שותף גשמי. בהמשך לשיחתנו על גישה
וסגנון, לחשיבה יש כוח רפאים המתהלך לבדו - הייתי רוצה להודות לך על רוב טובך, אבל לעולם
אל תנסה להרים את המלים גבוה מכפי שאוכל לתפוש. אם תבוא לאמהרסט, אולי אז אצליח, אף כי תודה היא עושרם הדל של חסרי הכל. אני בטוחה שאתה דובר אמת, הרי זאת דרכם של אצילים. אך מכתביך תמיד מפתיעים. חיי פשוטים וחמורים, ולא יביכו איש.
"מה שרואים המלאכים" - זה מחוץ לתחום אחריותי -
קשה לא להיות בדיוני במקום כה יפה, אבל רק אותם "שיפוצים" העומדים במבחן מותרים.
כילדה קטנה, אני זוכרת ששמעתי אותו קטע נפלא, העדפתי את "בכוחך", ולא ידעתי אז שגם "מלכות?ך?" ו"ת?פארה" כלולים.
שמת לב שאני חיה לבד - למהגר, כל ארץ היא לבט??לה אם אינה שלו.
אם לא יקשה עליך לבוא עד אמהרסט, אשמח מאוד, אבל אני לא יוצאת מתחומו של אבי לשום עיר או בית.
את מעשינו הגדולים נעשה מבלי דעת -
אינך יודע שהצלת את חיי, ומאז - להודות לך פנים אל פנים, זו אחת ממשאלותי.
הילד השואל את הפרח "מוכן?", אומ?ר - "מוכן" -
זאת הדרך היחידה שאני יודעת לבקש אותך.
האם תסלח לכל מה שאומר, כיוון שאחרת לא לימדו אותי?
דיקנסון
יוני 1869
***
חבר יקר,
אהיה בבית ואשמח.
נדמה לי שאמרת ה-15. הבלתי ייאמן לעולם אינו מפתיע, כיוון שהוא בלתי ייאמן.
א. דיקנסון
16 באוגוסט 1870
היגינסון לאשתו, לאחר פגישתו הראשונה עם א. ד:
לא אשב הלילה לכתוב לך הכל על א. ד., יקירתי, אבל לו קראת את הרומנים של גב' סטו?ד?ר?ד,
היית מבינה מהו בית שבו כל אחד מיושביו מנהל את עצמו. אלא שאני ראיתי רק אותה.
בית של עורך דין אזורי, לבנים חומות, עצים נישאים וגינה - הצגתי את כרטיס הביקור שלי.
טרקלין צונן, אפל ונוקשה, ספרים אחדים ותחריטים, פסנתר פתוח - עיתונים וספרים.
בטפיפה כמו ילדה להגנית, ריחפה פנימה. אשה פשוטה, קטנה, שתי צמות חלקות של שער אדום,
פנים קצת כמו של יונה תמה, בלי שום תו בולט. לבושה בבגד פשוט ונקי מ?פ??יק?ה לבן ו?ש??ל שזו?ר כחול. היא באה לקראתי עם שתי ל?יל?יו?ת ותקעה אותן בצורה ילדותית בתוך ידי ואמרה "כך אני מציגה את עצמי" בקול רך, מבוהל, חסר נשימה וילדותי; ובעודה מתנשמת: "סלח לי אם אני נפחדת, אינני פוגשת זרים ובקושי יודעת מה אני אומרת". אבל מיד דיברה ולא הפסיקה לדבר, ובנימוס, לפעמים עוצרת לבקש ממני שאומר משהו גם אני, ומיד מתחילה מחדש - משהו בין אנגי טילין ומר אלקוט - אבל שלא כמוהם, לגמרי שנונה ופשוטה, ואומרת דברים שאת היית חושבת לטיפשיים ואני לחכמים - כמה דברים שהיו נושאים חן בעינייך אצרף בהמשך.
המקום נעים, לפחות הנוף. גבעות בכל מקום, כמעט שאין הרים. הגעתי הנה ב-2 בצהריים ואעזוב ב-9 בערב.
א. ד. חלמה כל הלילה על?יך (לא עלי) ולמחרת קיבלה את מכתבי, שבו הצעתי כי אבוא לביקור. היא
ידעה עליך רק דרך ההודעה שלי לשרלוט האס.
"נשים מדברות וגברים שותקים; לכן אני נבהלת מנשים".
"אבי קורא רק בימי ראשון - הוא קורא ספרים בודדים וחמורים".
"אם אני קוראת ספר וזה עושה לי קור כזה בכל הגוף, ששום אש לעולם לא תוכל לחמם אותי, אני יודעת שזאת שירה. אם אני חשה בגוף כאלו חתכו את קצה קודקודי מעלי, אני יודעת שזאת שירה, זו הדרך היחידה
שאני יודעת. האם יש איזו דרך אחרת?"
"איך מרבית האנשים חיים ללא כל מחשבות? יש הרבה כאלה בעולם (ודאי הבחנת בהם), איך ומאין הם שואבים את הכוח להתלבש בבוקר?"
"כשאיבדתי את הראייה, ניחמה אותי הידיעה שיש כה מעט ספרים ממשיים, ובקלות אוכל למצוא מישהו שיקרא לי את כולם".
"אמת היא דבר כה נדיר, שנעים לומר אותה".
"לחיות גורם לי לאקסטזה - בעצם תחושת החיים יש די שמחה".
שאלתי אם לא הרגישה חסרת תעסוקה, בהיעדר מבקרים ומכיוון שלא נהגה לצאת מן הבית.
"מעולם לא העליתי על דעתי שבעתיד כולו אתקרב אי-פעם לחסר כזה" (והוסיפה) "אני מרגישה שלא ביטאתי את עצמי חזק מספיק".
היא אופה את כל הלחמים מפני שאביה אוהב רק את שלה, ואומרת: "אנשים זקוקים לרפרפות" בקול חלומי למדי, כאילו היו כוכבי שביט - לכן היא מכינה אותן.
נשלח מאמהרסט, יום שלישי, עשר בלילה, אוגוסט 1870. באותו ערב כתב ביומנו: הגעתי ב-2. פגשתי את פרסט סטרנס, גב' בנפילד ופעמיים את העלמה דיקנסון; חוויה יוצאת דופן, לא התאכזבתי.
עיירה כפרית נעימה, שקטה להפליא אחר הצהריים.
ולמחרת, לאשתו:
א. ד. שוב:
"תוכל לומר לי מהו בית?"
"אף פעם לא היתה לי אמא, אני מניחה שאמא זה מי שאתה רץ אליה כשאתה בצרה".
"אף פעם לא ידעתי לקרוא בשעון עד שהייתי בת 15. אבי חשב שהוא לימד אותי, אבל לא הבנתי, ופחדתי להודות או לשאול מישהו אחר שמא יוודע לו".
אביה לא היה קפדן, אני חושב, רק מרוחק. הוא לא רצה שיקראו שום ספר פרט לתנ"ך. יום אחד הוא הביא הביתה את "ק?ו?ונ?ה", אחיה החביא אותו בפסנתר, ועשה לה סימנים, והם קראו בו; לבסוף אביה גילה את הדבר והתרגז. ועוד קודם לכן, אחד ממתמחיו השתומם שמעולם לא שמעו על גב' צ'יילד (לידיה מריה) והחל להביא להם ספרים ולהחביאם בתוך שיח ליד הדלת. הם היו אז יצורים קטנים בשמלות קצרות, ורגליהם עדיין לא הגיעו לרצפה. אחרי הספר הראשון היא חשבה באקסטזה: "אכן זהו ספר! ויש עוד כאלה!"
"האם זו ש??כחה או התמכרות כשדברים נשמטים ממוחנו?"
מייג'ור הנט ריתק אותה יותר מכל גבר שראתה, היא זכרה שני דברים שאמר - שהכלב הגדול שלה "הבין את חוק המשיכה", וכשאמר שישוב "תוך שנה. אם אגיד פחות זמן, זה יהיה יותר".
כשאמרתי שאחזור מתישהו, אמרה "תגיד זמן ממושך, זה יהיה קודם. מתישהו זה אף פעם".
אחרי פגיעה ממושכת בעיניה, היא קראה בשייקספיר ותהתה לשם מה נחוץ ספר אחר.
מעולם לא הייתי במחיצת אדם שמצץ את עצבי כל-כך חזק. בלי שנגעתי בה, היא שאבה ממני, ואשר?י שאינני חי בקרבתה. מפעם לפעם חשבה שאני מותש, ונראתה מתחשבת מאוד.
מובן שנהניתי מהביקור באמהרסט, ביליתי אחר צהריים נחמד, ערב עם המכותבת החד-פעמית והפיוטית שלי,
ואחר-כך החדרים המצוינים של הקולג'.
אוגוסט 1870
***
ושוב אמילי דיקנסון להיגינסון:
לת.ו. היגינסון
לא קראתי את מר מילר משום שאינו מרגש אותי -
ריגוש לא מאלצים -
חוץ מספרה של הגברת לואיס - שיריה של גברת הנט חזקים יותר מכל מה שנכתב בידי נשים מאז הגברת בראונינג, אלא שהאמת, כמו השש והמשי של אבותינו, עומדת לעצמה - אתה דן ב"גברים ונשים". זהו ספר רחב יריעה - "פעמונים ורימונים" מעולם לא נקרה בדרכי אבל די לי באישורה של הגברת בראונינג. כל עוד יש שייקספיר - יש ספרות -
חרק לא יוכל להימלט כשראשו של אכילס בפיו. תודה על "מסות האטלנטיק" שלך. זה עונג צרוף - אם כי כשמצרפים מן המהות ל?ב??ר?כ?ה, מייתרים את הברכה.
חבר יקר, אאמין לך אם תפציר - ואם לא ביקשתי אני רשות, סלח נא לפשטות הקודרת שאין לה כ??ו?ון, מלבד הצפון. אנא ה?ד?ר?ך?
דיקנסון
נובמבר 1871
***
חבר יקר,
עד כדי כך אני שקועה בך ששוב לא אעמוד בפיתוי לכתוב ולשאול אם שלום לך.
לא נוכל לחוש בסכנה מיד כשהיא צצה שכן אז עוד איננו מודעים לה.
אל תנסה להיגאל - אבל תן לגאולה לגלות אותך - בדרכה -
האהבה היא ההצלה של עצמה, לפיכך בדמיון הכי נעלה אין אנו אלא מופעיה הנידפים -
תלמידתך
תחילת הסתיו 1877
***
(...)
בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך, באשתך ובילדך שמעולם לא ראיתי -
אגדה ואהבה - בנשימה אחת -
עזות
*** קולונל תומס ו' היגינסון, מבקר ספרות וחברה, נודע בתקופתו כליברל שנלחם למען זכויות נשים בפרט וזכויות אזרח בכלל. דיקנסון כתבה מכתב זה בתגובה ל"מכתב למשתתף הצעיר" - עצות למשוררים מתחילים שהתפרסמו מטעמו בכתב העת אטלנטיק. זה המכתב הראשון בחליפת המכתבים ביניהם, שנמשכה עד סוף חייה ומילאה תפקיד חשוב בעיצוב דמותה הספרותית ובפרסום שיריה. היגינסון הגיב על המכתב - שכלל ארבעה שירים (ביניהם "ספונים בקובות הבהט" המצוי במבחר זה) וכן כרטיס ובו חתימתה של דיקנסון - בעידוד מסויג, אך גילה עניין במשוררת המוזרה. יום לאחר קבלת המכתב דיווח לעורך האטלנטיק: "אני כבר רואה שמשוררים צעירים שולחים לי דברים גרועים מתמיד. שניים מסוג זה הגיעו אליי אתמול ושלשום, ולמרבה המזל לא יועדו לפרסום". לאחר מותה של דיקנסון נעתר בהיסוס-מה לבקשת אחותה לעזור בעריכת מבחר משיריה. לאחר תיקוני פיסוק ותחביר ולאחר ריכוך האידיוסינקרטיות נתפרסמו 116 שירים ב-1890.
"אולי הלב", אמילי דיקנסון, ערכה ותרגמה: לילך לחמן (סדרת ושתי, הוצאת רסלינג)