וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בלונד און בלונד

מיכל רונאל

26.9.2006 / 9:55

למרות שפאריס הילטון לא שמעה על אינטרטקסטואליות, מיכל רונאל חושבת ש"פאריס" הוא פנינה פוסטמודרנית

פאסה, פאסה לחלוטין לקשקש על פאריס הילטון - הכי 2004, במקרה הטוב. אפילו על האלבום החדש כבר הספיקו להתפרסם כל הכתבות וכל הביקורות, שנעו בטווח שבין מ"מזעזע" ל"אז זהו, שחשבתם שיהיה מזעזע, אבל נחשו מה". אבל בדיוק עכשיו, אחרי שנוטרלו רעשי הרקע, זה הזמן לנסות ולהביט בהילטון, האגדה והתופעה - שכן פה בדיוק קבורה הצ'יוואווה - באופן שבו "פאריס", האלבום והמוצר, מזקק באופן מושלם את העולם שבו אנחנו חיים. והאם זה לא מה שאלבומים דגולים נוטים לעשות?

נתחיל מרשימת מלאי פשוטה: יש כאן אחד-עשר שירים. כל אחד ואחד מהם גונב, בלי טיפת בושה, מכל מקור השראה פופי שאפשר להעלות על הדעת: "Not Leaving Without You" מציג ציטוט מדויק מתוך "I Feel Love" של דונה סאמר, "Nothing In This World" נשמע כאילו קלי קלארקסון שרה על רקע פלייבק של רייצ'ל סטיבנס, "Stars Are Blind" הוא שחזור, אחד לאחד, של פוליס ותקופת ההשתעשעות בסקא (מצמרר רק לכתוב את זה, שלא לדבר על באמת להיזכר בזה - אבל זה כבר העסק של דנה קסלר ורוגל אלפר); "Screwed" נשמע כאילו הסולנית הבלונדינית של רוקסט החליטה על קאמבק מפואר, "Turn It Up" הוא חיקוי מרוכז של העבודה היפה של מיסי אליוט וסיארה, ו-"Heartbeat" פשוט צריך להזעיק את סינדי לאופר לתביעת גניבת זכויות יוצרים.

רשימת האזכורים הזו, תגידו ודאי, היא קטנונית; אנאלית, מיותרת. אבל אם נדבר רגע בשפת דור ה-Y, ה-Z, או איזו אות שלא תבחרו, הרי שלא נותר לנו הרבה מלבד אזכורים וציטוטים שמשוחחים אחד עם השני. וכל אחד ממיני המאש-אפיסטים המומחים, שכל עבודתם מתמצה בחיתוך ובהדבקה המושלמת של ציטוט עם ציטוט, השאלה עם קריצה, סולו של ג'פרסון איירפליין עם א-קפלה של נוטוריוס ב.י.ג, הם שהנביטו את פאריס הילטון, ואת היצירה ההיפרבולית של אלבום כמו "פאריס". הילטון לא המציאה את האינטרטקסטואליות (וקרוב לוודאי שגם אין לה מושג איך להגות את המושג הזה), אבל בדיוק בגלל זה, היא המבצעת המושלמת שלו. בדיוק בגלל שאינה מודעת לסחרור בין העשורים ובין ההשפעות שהאלבום שלה משקף - בגלל שהיא פשוט שם. ולכן, הגיקס שעוד מתלהבים מהבלגן חוצה הז'אנרים שהם מתקתקים, הם דור מדבר, שנשאר רחוק מאחורי הדמות הזוהרת, שמגשימה במלואה את החזון (והחלום הכחול) הלא-חוקי שלהם.

אה...כן... עוד

אבל בואו נבין רגע - מהו גבול החוק שאותו חוצה הגברת הילטון? מה טיבה של הגניבה שהיא מואשמת בה? אם זו הפסיקה לגביה, מה דינם של הרכבים כמו Wolfmother, שמשנים שני תווים בסולו קלידים של ריי מנזרק מהדורס, קוראים לזה "Woman" - והנה - שיר אוריגינלי תמים (שיר מעולה, אגב. חפשו גם את הרימיקס המפוצץ של MSTRKRFT)? או, להבדיל, The Rapture עושי הנפלאות, שעם כל האהבה והכבוד, אי אפשר להבין למה דיוויד ביירן מטוקינג הדס עדיין לא עצר אחד מהם בסמטה חשוכה, לאיזה דיבור צפוף?

זה כאן, שם ובכל מקום, ולפאריס מגיע שיפרגנו לה את חופש הציטוט, יותר מכל המחקים גם יחד. שכן, אם ז'אנרים אחרים עוד תובעים חידוש, מקוריות, (אם כי, כמו שאפשר לראות, לא ברור עד כמה מקיימים), הלא שפופ, באופן בסיסי, מתנגד לדברים האלו. אנדי וורהול, בואו נזכור את זה, ממש לא היה אחראי על הדפסי המשי של אלוויס, שנמכרו תחת חתימת ידו.

עמית שהם, שכתב על האלבום הזה ברהיטות האופיינית לו (אם לא קראתם עד היום את הכתבה האגדית שלו על דילן, עשו לעצמכם טובה וסורו לארכיון "הארץ" ביממות הקרובות), דיבר על כך שזהו האלבום שבו הפופ סופסוף אוכל את עצמו - אבל היי, הפופ מלכתחילה הגיע לעוס. אם תסתכל מספיק זמן על משתנה במוזיאון, היא נעשית ברורה מאליה. הכל כאן קשור בקונטקסט, ולכן צריך קודם כל לזכור עד כמה הילטון, הדמות הנלעגת שהיא, נטועה היטב בקודים של כל שכבת אוכלוסייה. יעיד על כך המקבץ המקרי של "פלייליסט פאריס": "I Wrote This Song For The Girl Paris Hilton" היפה, שמופיע באלבום של וינסנט גאלו ירום-הודו, "Meeting Paris Hilton" הכיפי של CSS, וכמובן – "Paris Hilton", פשוט ולעניין, של Mu.

הפניות האלו שמגיעות מכל עבר, והפניות המוזיקליות שמרכיבות את האלבום הזה - שכאמור, ממצות עשורים שלמים במחי פחות מ-50 דקות - הן רק הרקע לעובדה המהממת, שפאריס עצמה מתייחסת לעצמה כציון דרך שיש להזכיר ולזכור. האלבום כולו מורכב מאזכורים בלתי פוסקים לכל פיפס הילטוני שנחשפנו לו - מסרט הפורנו ועד לסכסוך המתוקשר עם ניקול ריצ'י - ואם בחרתם להתעלם מהרמזים האלו, או לחלופין לא פענחתם אותם, הרי שפספסתם את כל העניין. משתנה הופכת למזרקה במוזיאון, לא בשירותים ציבוריים.

תסתכלו בקנקן

לכן, לראות את ההילטונית כמותג-עסקי-ולכן-בהכרח-ריקני, כפי ששהם מציג אותה בדבריו, היא טעות מוחלטת שנובעת מכוחו של הרגל: כי היופי העצום במוצר של פאריס, במוצר שהוא פאריס - זה שהוא מצהיר על עצמו ככזה. הוא לא מוכר לכם אשליה של עומק בשני שקל בעיבודים פומפוזיים של "ערן מיטלמן על הקלידים"; הוא לא נותן לכם להרגיש, שאתם מתקנים את העולם כי אתם מקשיבים לבלדה כואבת של בחור מזדקן, מגיח מתוך לימון ענקי במשקפי הזבוב שלו - הוא שם כדי למכור, וזה ברור לחלוטין לכל הנוגעים בדבר. וניקיון הכפיים הזה הוא נדיר, ומדהים בנדירותו.

האלבום של פאריס הילטון הוא אלבום פוסט-מודרני אמיתי, במובן הכי לא-פלצני ומתיימר שיש. האובדן של כל מקור, של כל אמת יחידה שעומדת בפני עצמה, מתגלם באופן מזוקק ב"פאריס" - ואם איבדנו את עצמנו בתוך ים הבלונד המחומצן והקול המסונתז, הרי שלפחות בזמן שצעדנו לשם, היה לנו די סבבה. זה אלבום ממש לא רע: תקשיבו לו - ותשפטו אך ורק לפי הקנקן. כמו שאתם במילא עושים, רק שעכשיו גם תהיו מודעים לזה. פאריס הילטון מעצבנת אתכם כל כך מהסיבה הפשוטה שהיא כל מה שרצית לדעת על המוזיקה שלך, על העולם שלך, בשנת 2006, ולא העזת לשאול. בצדק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully