למה מי את

היום שהתנפץ עלי‎,
עשה אותי קשה מדי
שכחתי מעצמי ודי
הייתי, לא הייתי אני

"הייתי, לא הייתי אני", ו"הייתי אחר אם הייתי יודע" - בשני משפטים קצובים, סתומים אלו אפשר לתמצת את "ואת" של הראל סקעת, הזוכה חוצה הגבולות של תחנות הרדיו הישראליות, הקונצנזוס החדש, המודי בראון של הזמר הניאו-ישראלי. פואמה, שמתחבאת תחת איצטלה של שיר אהבה, אך בעצם עוסקת בבלבול זהויות, טשטוש פנים, רצונות, מאוויים. ערפולו של הסובייקט, יתנו כותרת ב"הארץ".

אין הכוונה לתחמן את הקורא אל פח ההטרו/הומוסקסואליות הנדוש והביבי. קטונו מלהתעסק בענייני תשמיש, ואין זה ראוי גם, באווירת כיפור, שכן אחר כך נאלץ למהר ולבקש סליחה, ומי יודע אם יענו לנו לטלפון עד מועד סגירת שערי שמיים. טשטוש הזהויות עסקינן נסוב דווקא, במהירות מסחררת, סביב ציר קרן פלס - הראל סקעת, פזמונאית-זמר, זמרת-סלב, מפורסמת בחיתוליה-ותיק כוכב נולד, אישה-איש, בלונדינית משופעת עם לשון חדה מול חתיך מעומלן ובתולי שאוכל בפה סגור.

היחס זמר-פזמונאי מקבל במציאות (שתחכה) הנוכחית משקל עודף, בכל הקשור לפענוח מתווה של שיר. מערכת היחסים אביב גפן-נינט שדובר בה בעבר, בה המשורר משמש צינור לפנימיותו של הזמרת, אינה נוכחת כאן. במקרה דנן, יושבת קרן פלס על כיסא נדנדה, וסורגת מילים להראל סקעת, כאילו היה עולל פרי בטנה. בתסביך אם קלאסי, פלס מלבישה את חלומותיה על סקעת, מנסה לחיות את חייה דרכו.

פלס כתבה את הטקסט שנייה לפני שהפכה לעיר ואת בישראל, מרחק 2 קילומטרים מבנימינה. במחי שנה, הפכה פלס לאקוויוולנט התרבותי לסקעת, לפחות למראית עין. 365 ימים בהם נמסכה פלס אל תוך התבנית המיוזיקלית (לשון "מחזמר") של סקעת, מתייצבת ב"הלהקה" ("מי שחלם"), מתראיינת ב"7 לילות", משתלבת כפנינת השלישייה של כורם-פלס-מסיקה (להלן, מויאל-סקעת-כהן), ובאווירת קליימקס מיני, גומרת בתוך "זמרת השנה" כשלצידה שוכב סקעת, מבסוט.

אסגור מאחורי גבי‎,
שוב לא יוכל לגעת בי‎,
בתהומות לבי
טעיתי, לא הייתי אני

שבפני הריקנות שוב לא תכה
המציאות שתחכה
שוב לא אבכה
שאתנחם
מעט

כמעט כמו "אין לי אהבה קטנה לתת לך", של שירי מימון, הארכיטיפוס של זוכי המקום השני בכוכב נולד, גם כאן גדולתו של השיר היא חוסר הבהירות שבו. לבד מ-"שוב לא יוכל לגעת בי", שנדמה לרגע כשורה הבוקעת מגרונה של בחורה - אולי מרוחקת, פגועה, בעלת מחלת עור מדבקת - אבל בחורה, בשני הבתים לדובר אין מין - זכר או נקבה, לא ברור.

השיר נקרא בנשימות קצרות, בדיוק כמו אופן שירתה של פלס, שלפעמים נשמע כי היא לוחצת את שיריה מהסרעפת כאילו בטנה היא מפוח עדין. המשפטים לא קשורים, המילים מעורפלות, אך זה מה שהופך את השיר לבר-הזדהות כל כך. הרגשות המציפים את הדובר הם אמביוולנטיים, המהפכים הנפשיים שהוא עובר אינם קוהרנטיים: האם סגירת ליבו היא טעות, או שמא זו נעשתה קודם לכן, בתהומות אותו איבר בדיוק? הבכי, האם הוא נחמה, או שמא מקור לריקנות? איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא? השיר של פלס הוא אותו אימום לבן וחסר הבעה, שכל אחד יכול לצייר בו את עצמו. זו, רבותיי, אמנות.

ואת‎,
אל מי את צוחקת כשאת‎,
שוב לא מחבקת

כמעט עלית בי לרגע‎
הייתי אחר אם הייתי יודע

שאת‎,
אל מי את מקרבת מרחק
במי את מתאהבת
את מי לא עוזבת

אם רק היית נשארת‎,
הייתי עושה אותך מאושרת‎.

ואת, במי את נוגעת לאט‎,
במי את פוגעת

כמעט כמו אז כשפצעת בי
את כל העולם את גילית
ולקחת לי
איתך

טשטוש הזהות נשבר - מושא השיר הוא אישה, והדובר הוא גבר. אבל מיהי אותה אישה? "כמעט עלית בי לרגע, הייתי אחר אם הייתי יודע" מסמל בעדינות את אחד מתחלואי החברה ההיפוכונדרית: פיצול אישיות, או בשם היאות, "אישיות מרובת פנים". הדובר נטרף מאותה ישות חיה וקיימת בו, שעולה בגרונו כצרבת, מהפכת את מעיו ומאיימת להפוך אותו לאישה שלמה.

פלס או סקעת, בחרוזים קצרים, עוברים תהליך הדחקה לא פולשני, בהרדמה חלקית, להסרת האישיות המפריעה את חייהם. כמו כל מחלה, רוויה בתשוקה ויצר מוות, הדובר נקרע בין רצונו להרוג את זיכרון הדמות בתוכו לבין התקווה לחיות איתה בשלום. "אם רק היית נשארת, הייתי עושה אותך מאושרת", הוא אומר לנקבה שבתוכו. ועתה, כשחלק ממנו הוסר, הוא תוהה, מה יעלה בגורלה, שהוא גורלו שלו: "את כל העולם את גילית ולקחת לי, איתך". גבר, בין זהותו הגברית לבין הניצן נשי הסוער בו, פרדוקס המאה ה-21, מטרוסקסואל מודל 02'. פלס, בין סקעת למסיקה, סלב ישראלי, מודל 06', שנת התשס"ו.

ושוב הולך, אותה העיר, אותם פנים
אני מכיר את הריחות שבאוויר
טעיתי, לא ראיתי אותך

כולן דומות פתאום יותר‎,
כל שיר עושה להיזכר
מכל צלצול הלב עוצר
נגעתי, לא הרגשתי אותך

העיר, המטרו ממנו נשאב המטרוסקסואל, הופכת כעת לנוכחת יותר בתוך הטקסט. גם היא, העיר, נסחפת אל בלבול הזהויות. הריחות באוויר אמנם מוכרים, אבל המראות מטעים והקונפליקט הפנימי מתעצם. "טעיתי" מודה סקעת, "לא ראיתי אותך", הוא אומר, ונופל למלכודת של עצמו. שכן, עד לאותה נקודה מקפידים פלסקעת להימנע משימוש בחושים כמו ראיה ושמיעה, ומעדיפים את הנגיעה, המישוש והתחושה שתורמים עוד פיח לערפיח הזהויות. אי לכך, הניסיון להסתמך על אמפריציזם חושי מועד מראש לכישלון. הזיכרון והנגיעה מופרעים על ידי הראיה והשמיעה, שמוציאים את המאבק מן הפנים אל החוץ; מן הנפש אל העיר; מהאמביוולנטיות לבהירות.

ולעולם שוב לא רוצה להתאהב
האהבה שתרקב
הרגישות
שתישרף
לאט

איך שלא מסתכלים על השורה שפותחת את המקטע הזה, הרי שמדובר בנרקיסיזם מזוקק. בין אם סקעת מדבר על אהבת עצמו, האחר או האחרת, הרי שהוא מדבר על פעולה יחידנית, הנעשית ללא כל התחשבות בחברה, במושא האהבה (גם אם מדובר בו עצמו) או באנושות כולה. הוא שולח אל האש המאכלת את האהבה והרגישות, רק משום שהוא עצמו לא השכיל לעשות בהן שימוש נכון, ובעצם, כטבעם של נרקיסיסטים (ומהי הבובנאות המופלאה של פלס אם לא נרקיסיזם במלוא הדרו) לוקח את מלוא האחריות לכישלונן של האהבה והרגישות, על עצמו. גם את הסבל, המזוכיזם, המוצא הלכאורה אלטרואיסטי של האגואיסט האמיתי, הוא מוסיף, כאשר מבקש מהן להישרף לאט ולהכאיב ככל האפשר.

ומי זה שעכשיו נוגע בך
אני מקווה שהוא מאושר שיש לו אותך
לא מכאיב לך
בך לא פוגע
הייתי כזה אם הייתי יודע‎.

בחלקו האחרון של "ואת" נדחק בלבול הזהויות ששלט בו עד כה. אין לטעות ולחשוב כי נמצא לסוגיה זו פתרון, אלא לראות זאת כעוד רובד, שעומד לרועץ ביחסיהם של הזוג הנסיכותי. זאת ועוד: טשטוש הזהויות לא נפתר, כי אין לו פתרון בעולם המנוצנץ והכסוף והפוסטמודרני של עמודי הרכילות.

בבית הסוגר ממשיכה התמה הנרקיסיסטית ביתר סקעת: זלזול מופגן בבן הזוג העכשווי משולב באלטרואיזם מזויף - "אני מקווה שהוא מאושר שיש לו אותך". האושר מגיע רק לבן הזוג החלופי ולא למושא האהבה; זה שאינו יכול לגרום אושר, אלא לכל היותר לא לפגוע או להכאיב, נחלתם של הבינוניים שלא סיימו לימודי מוזיקה ברימון, אלא נאלצו לפלס את דרכם לפסגה בתחרויות זמר בזויות. "הייתי כזה אם הייתי יודע", השורה המסיימת, היא ספק התגלמות מגלומנית של פלס על חד פעמיותה בזמר העברי - אשה שאיש לא ישווה לה - וספק ווידוי כואב, שנאמר, "כולן דומות פתאום יותר", על הכתיבה השטאנצית והאחידה שלה. אחרת, היא לא יודעת.