וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אם הדרך

אלון עוזיאל

27.9.2006 / 10:57

אמ. וורד מנסה להתפתח וארלנד אוי חושק בריגרסיה, אבל שניהם מאבדים אמינות אצל אלון עוזיאל. מה הטעם?

תמיד כששומעים חוזר בתשובה מדבר, הוא משוויץ בעבר ההוללות המטורף שלו כחילוני. "הייתי דוגמן, כל לילה הייתי עם שתי גמדות לבקניות, שאפתי גז מזגנים בסמטאות חשוכות וצפתי באמבטיות של שמפניה בלי בגד ים". נדמה שהם מתגאים בזה – שהניצוץ האמיתי בעיניהם הוא ברגעים אלו, ולא כשהם מתפללים אל ההוא שאמור להיות למעלה – לכן לא ברור לי למה הם מחליטים להישאר דוסים.

תהליך דומה עובר על אם. וורד, שבימים אלו שחרר לעולם את "Post-War", אלבומו החמישי בסך הכל והראשון עם להקה מלאה, שכמעט ומתעלם מהלואו-פיי שכל כך מזוהה איתו. הקטע הוא, שבכל ראיון וקומניקט דואג וורד לשבח את עברו המינימליסטי ולהאדיר את המוזיקה הפשוטה של אמצע המאה, מה שמוביל לשאלה המתבקשת - אם הוא כל כך אוהב דלות אמצעים, למה הוא התאמץ לנפח את הסאונד שלו כל כך?

למרות החיבה לתזמור והרצון לראות יוצר מתפתח, משהו כאן לא עובד. כמו שהעורך שלי אמר כשהוא העביר לי את הדיסק – "במונחים מקומיים זה מקביל לפרויקט של צ'רלי מגירה והפילהרמונית, משהו נאבד כשהקול שלו לא יוצא מטרנזיסטור".

וזה לא שיש לי משהו נגד המעבר הלגיטימי שמתרחש כשקצת מזומנים נכנסים לכיס, אבל, לדוגמה, כשדבנדרה בנהארט הוציא את "קריפל קראו" הבומבסטי (יחסית), הוא חקר כיוונים שונים שתרמו לו כמוזיקאי. וורד, לעומתו, נשאר באותה טרטוריה מוזיקלית בדיוק, רק שהיא עברה כולה לאולפן משוכלל יותר. זה כל כך בולט, עד שבשירים מסוימים בחצי השני של האלבום, שבהם הוא מנסה "לחזור למקורות", התוצאה נשמעת חלולה למדי ("Rollercoaster" היה מרגש בהרבה בניתוק משאר השירים) – הלואו-פיי שלו איבד את האמינות.

שלא ייווצר רושם מוטעה – האלבום הזה יכול להישמע מצוין למי שלא הכיר את וורד בעבר, ולא נחשף ל-"Transfiguration of Vincent" ו-"Transistor Radio". למען האמת, זה אלבום טוב להתחיל איתו את החיבה לוורד – יש כאן קאנטרי-פולק-אמריקנה מוצלח, טקסטים משובחים וקול חם בעל צרידות, שנעה בין טום וייטס לג'ים ג'יימס ממיי מורנינג ג'קט (שהשתתף גם הוא באלבום, לא סתם ככה השם שלו קופץ לראש). סביר שזה האלבום שימקם אותו באזור "האלטרנטיב האיכותי למבוגרים". אפילו שם האלבום, "פוסט-מלחמה", מעביר איזה מסר אופטימי-וותרני, שלא מתאים לאחד שמסתובב בחבורה של קונר אוברסט ועלול להתפרש כ"בוגר" יותר. איזה פוסט? על מה אתה מדבר?

בכדי לרצות את אנשי הלואו-פיי, השיר השני הוא קאבר ל-"To Go Home", אחד הקטעים הפחות ידועים של דניאל ג'ונסטון (האליל) . ניקו קייס קפצה לשיר עם וורד בפזמון, והאנרגיות ששניהם הנפיקו יחדיו, הפכו את השיר לטוב שבאלבום. ראוי לציין גם את "Right in The Hand" – שיר דביק עם שטיח מעולה של גיטרה חשמלית, ואת "Chinese Translation" ששואל "מה עושים עם חתיכות של לב שבור". יודעים מה, כל שיר באלבום יכול להיות מעולה – פשוט תערימו על אם. וורד ותקשיבו לו מאיזו מערכת ישנה עם רמקולים מצ'וקמקים. זה יעשה טוב גם לכם וגם לו.

אם. וורד, "Post-War" (בי.אן.אי/4AD)

לבן זה השחור החדש

ארלנד אוי הוא מישהו שכבר עשה את המעבר מהלואו-פיי להיי-פיי. יש שיגידו שהקאמבק הגדול של הפולק לא היה מתרחש ללא קינגס אוף קינביניאנס שלו, שאמרו כבר ב-2001 ששקט זה הרעש החדש. אבל מאז אוי עבר לאלקטרוניקה כמעט מועדונית – באלבום הסולו שלו, בעבודות עם רוייסקופ ובאוסף הדי-ג'יי קיקס שערך (ושר במקביל לשירים שבחר), כשהוא שם דגש על ליטוש, צלילים נקיים והפקה מהוקצעת. בהרכב החדש שלו, Whitest Boy Alive, מנסה אוי לחזור לימיו כבתול נורבגי שלא מודע למודרנה.

השם המגה-מגניב של ההרכב נשמע מבטיח – "הילד הכי לבן שחי" מתאר את אוי בשלמות – הרעיון של לזנוח כלי עריכה מתוחכמים וכלים אלקטרוניים, ולהשתמש אך ורק בגיטרה-באס-תופים ונגיעות של קלידים גם הוא לא רע בכלל, הבעיה היא שארלנד אוי כבר לא יודע חפנינקיות מה היא.

מה לעשות, "Dreams", אלבום הבכורה של הילד הכי לבן שחי הוא לא אלבום שיכול היה להיעשות במרתף של ההורים, למרות שאוי כיוון לשם – זהו אלבום איקאה סטייל – הוא מגיע מהאזור הזה באירופה (הרי אף אחד לא באמת מבדיל בין נורווגיה לשוודיה), הצלילים בו קונבנציונליים אך אלגנטיים, הלוק שלו צעיר אך חסר וינטאג', ולכולם יכול להיות אחד כזה בבית.

האמת היא שלא ממש ציפיתי להרבה – הקול של אוי תמיד נשמע לי חדגוני, המלודיות שהוא מרכיב וסגנון הכתיבה שלו גם לא דואגים להתחדש ובעצם, כל מה שהוא עשה אחרי קינגס אוף קונביניאנס נופל לאותה נישה – רוק רך או אלקטרוניקה – ככה שאם אהבתם את מה שהוא עשה ברויסקופ תאהבו גם הילד הכי לבן שחי. אני לא רומז שיש בזה משהו רע (לשם שינוי), אך זו פשוט לא כוס התה שלי (יש בה יותר מדי סוכר).

"Burning", פותח את האלבום בקיק שווה שמבטיח רבות ולא מקיים; הבאס מוביל את העניינים בחלק גדול מהשירים – "Inflation" ו-"Golden Cage" למשל ניצלו רק בגלל ליין הבאס הגרובי שמוסיף לקול של אוי נפח מיוחד, וב-"Above You" יש אווירה Fאנקית קצת מלחיצה. חבל לי, כי כל פעם שאוי מוציא משהו חדש משהו בי רץ מהר מהר לבדוק אותו – הגיע הזמן שאני אבין שהעובדה שהוא היה לפני חמש שנים בהרכב מוצלח, לא אומרת שאני צריך לקנות כל ניסיון אחר שלו בעולם המוזיקה. הוא פשוט כבר לא עושה לי את זה.

וויטסט בוי אלייב, "Dreams" (יבוא, Bubbles)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully