תמונה שווה

יש עכשיו את הטרנד החדש של הידואנים (שילוב של "ידוע" ו"אני" – כלומר, אלה הידועים בהיותם אני ואני ואני. ואלה שהדבר היחיד שהם יודעים לומר, לעשות ולדבר הוא אני ואני ואני) לטנף פפראצי. נדמה שהדוברת התקיפה ביותר – ומי שהמליכה עצמה למלכת דמעות התנין של הז'אנר – היא נינה טייב. נינט זו, כך לא הצלחתי להחמיץ בראיונות הקידום לאלבומה החדש, קוננה מרה על כך שחייה הפכו ללא חיים, שהיא מרגישה כאילו הסיקורטטה נושפת בעורפה וכי העולם השתגע, התנייק וחצה את כל הגבולות במסגרת אובסס התקשורת החדש – תיעוד המאחורי הקלעים של המאחורי החיים של הידואנים. איפה היא לא הולכת – שם אורב לה בוצ'צ'ו. איזה אוויר היא לא נושמת – חולק אותו איתה ברק פכטר. כל מתי היא מורידה את הזבל – שם מתפלש במיץ שלו יגל בר קמא. אתה קורא את החומר המבכה הזה ולא מסוגל אלא לעשות את האימפרשן שלך ל"גט א לייף, וויל יו, חולירעות?" ורוקק על הצד לעבר הפפראציז איזה "ווירדוז", כדי לחלץ את השרץ מתוכך ולשים נקודה בסוף משפט.

שהרי, על פניו, צודקים הטייבים. אילו מן חיים הם אלו אם אי אפשר לרדת לטיול עם הכלב מבלי ששלושה מיליון קוראים וגולשים יקבלו תמונות תקריב שלך בועט בגללי הבונזו של חיית המחמד שלך? ואיזה מן עולם הוא זה, בו פרטיותו של אדם, מפורסם ככל שיהיה, אינה אלא חצר המשחקים של ההמון? ועל זה השיב פעם מבקר טלוויזיה אחד למבוקר שלו, שהתלונן על ביקורת שלילית שכתב על פועלו, "תן לי להבין משהו סחבק: אתה גם מזיין דוגמניות, גם מקבל בוכטה דולרים מהמפיק שלך כדי לייצר את הזבל התעשייתי שאתה מכנה "עשייה טלוויזיונית", גם נוסע לאיי סיישל לצלם את קטלוג האביב של "מנגו", גם עושה יותר ארוחות חינם מאהוד אולמרט – בימים שלא חלם עדיין שיהיה יום אחד ראש ממשלה, גם מפקד חטיבה בלתי מזויינת של בנות 16 שרק מחכות שתגיד להם שלעשות קטין זה הכי אין, גם מדלג על תורים בשדה התעופה ובבנק בחינניות של פיית פרסומת לתחבושת היגיינית וגם רוצה חסינות מפני ביקורות רעות. אא-אא, no-no-no, גבר-גבר, את מס העיתונות הרעה תספוג בבקשה באהבה ותגיד תודה שהשם שלך קל לאיות". הקיצר, בעניין הפפראצי – בדיוק אותו כנ"ל.

יותר מזה – בואו נעיין רגע במהותם של אקזמפלרים דוגמת רונה לי שמעון ויגאל אלקיים. שמות אלה, הרי, היו מתאיידים מתודעתכם, רגע לאחר שנפחה תוכנית הריקודים את נשמתה. אלא שאלי הפפראצי רעבתנים המה והחליטו – ובואו לא ניכנס לשיקולי המערכת שהובילו לכך – לפמפם את השניים ואת דומיהם. פה יציאה להשקת גו-גו קלאב מקושקש במזרח תל-אביב, שם פתיחת מתחם בילויים לטובת לוגמי משקה מוגז דל קלוריות באיזור התעשייתי של ראשון לציון, הנה וכהנה חלוקת זוג נעלי רפידות זרחניות באיזו חנות דגל של מותג אופנה בולגרי בנתניה. וכו' וכו' וכו', עד להתפקע. ובכל אירוע שכזה מתייצב השמעון אלקיים, מיטב מחלצותיו לגופו והוא עוטה על פניו ארשת פוטו-אפ מדויקת להפליא. וזה בסדר וזו זירת המשחקים הלגיטימית, המסופסרת על ידי יחצ"נים לסחור בה עוד אזכור של המותג/מתחם/מוצר. כולם שמחים. והשמעון צוברת וגוברת והאלקיים פורח וזורח ועל הפער הבלתי נתפש שבין האפס פעולה למקסימום חשיפה אין קובל – שהרי אלה "עסקי השעשועים". ואת ההיגיון שבעסקה העקומה הזאת מקבל הידואני באהבה, שהרי הוא יודע שבלתי אם יתייצב אצל מתחם הצעירים וגלריית הברק פכטרים, אפס כי יעלם מן העין בתנועת פוף בלתי מורגשת.

אלא שהקהל – כך נהוג לחשוב – אינו טמבל גמור, וממילא כל הקונספט שעומד בבסיס תופעת הפפראצי הוא ניסיון לעקוף את מכונות יחסי הציבור וניהול הקריירה המתווך, הסטרילי, ולהציג לאוהדי האליל איזו אותנטיות, רגע בלתי מעובד של כנות, בו לוכדת המצלמה את הידואני לרגע של וידוי. וכך עולה שהקהל דורש גם את החומר האחר: צילום מן "היום-יום", תיעוד לגיטימי, בצבעים אמיתיים ובגודל טבעי. וכלי התקשורת מחזיקים אחריו ושולחים את העיתונאים ללכוד את אושרי כהן משתזף, פעם, ועוד פעם, ועוד פעם ועוד, ואת אפרת בוימוולד רוחצת בשמן איזה מסאז', בצילום כמו מאולתר, כמו בלתי מוזמן מראש, כמו בלתי מתואם עד לאחרון פרטי הפרטים. וגם כאן, כולם שמחים – משחקים בנדמה לי עם עצמם וגוזרים קופונים הדדיים.

אבל הכל קורס כשהבוצ'צ'ו מגיע ללא הזמנה, כשהיגל בר-קמא מתייצב ללא התראה, לוכד את הנינה והיהודה ללא תיאום מוקדם – וגרוע מכל, ללא סטיילינג. שהרי אילו מן חיים הם אלה? וכו'! ורק דבר אחד נשכח מליבו של הידואני הנחמס והוא שכל סלע קיומו נחצב בעדשת המצלמה של אותו הבוצ'צ'ו. שכל קמפיין אופנה שאי פעם יחתום, כל תפקיד אורח ב"השיר שלנו", או כל ליהוק בלתי משוער ל"האלופה" הוא פועל יוצא של היותו "מישהו", "פרצוף מוכר". שהרי אחת יודע כל מי שמצוי בתעשייה – זו אינה מאמינה בפרצופים חדשים, בלגלח על זקן הצופים שלה דמויות אנונימיות. וכך שהעסקה הקטנה שרקם לעצמו השמעון אלקיים עם השטן, תובעת ממנו מחיר פעוט שבפעוטים, לעומת ההון המצטבר שהיא עורמת לו. וכבר נאמר "אם אינך יכול לשאת את החום" וגו' – וביתר שאת בעניין זה.

ויותר מזה נוסף, אם ניטול את הידואני הממוצע וננסה לכמת לפרק זמן מוגדר את פועלו השנתי, נמצא שהוא קצר להפחיד. שהרי אפילו נינה וה"יחפה" שלה, כולו עניין של שלושה סינגלים לרדיו ושיחרור דיסק – חודש גג של אקטיביות. וביתר השנה מה? כלום. כיצד נשמרת דמות הקרטון בתודעה אם לא בעזרתם האדיבה של הפפראצי? מי היה זוכר כי מיכל אמדורסקי ממשיכה לחלוק אתנו את החמצן הישראלי, נצח ומשהו לאחר שהוציאה את הדיסק האחרון שלה, אלמלא בוצ'צ'ו האגדי? מי היה ער להיותה של מורן גרוס בת קיימא, עשור ומחצה לאחר שהסתיים השידור החוזר על חוזר של סדרת הריאליטי טראש בה השתתפה, אלמלא החסד הגדול שעושה לה ברק פכטר אחת לאיזו גיחת שיזוף לחוף הצוק? הפפארצי ומדורי הרכילות הם-הם מתחזקי הקריירות האמיתיים של אותן דמויות. הם-הם הבצק ממנו עשוי לחם הפרנסה של הידואנים והם-הם הקטליזטורים האמיתיים של קריירות שאילו היו תלויות בכוח הכשרון של בעליהן לא היו מתרוממות לעולם.

ולאלה מבין הידואנים שעדיין לא השתכנעו בתועלת הענק שמרימים להם הפפראצי, תמיד יהיה שמור מסלול ההימנעות – המסלול של שלום חנוך, דרור קרן, איתי טיראן, יוני בלוך, שלומי שבן ואחרים. אנשים שלא תמצא במדורי הרכילות, מהסיבה הפשוטה שהם בוחרים שלא להופיע שם. וכן, זה פשוט כמו שזה נשמע – מי שאינו רוצה להופיע במדורים ולהפוך למטרה ניידת עבור צלמי פפראצי, פשוט צריך לבחור בכך. הפפראצי כבר יבין לבד. האמינו לי, מדובר בקבוצת עיתונאים אינטיליגנטית במיוחד.

ועל כן, ובעת זו של סליחות, צריך שתצא קריאה גדולה מכאן לכל הנינות והשמעון אלקבצים והאפרת בוימוולדים – בראותכם את בוצ'צ'ו מגיח מאחורי שיח, עצרו לברכו ולהוקיר לו תודה על התרומה שמרים דרך קבע למחייתכם. ואם אי פעם קילסתם אותו או את חבריו, התבכיינתם בפומבי על העוול הגדול שעושה לכם כשתפס אתכם בדרך לסופר – עצרו את בוצ'צ'ו פכטר זה ואמרו לו רק מילה אחת בערב יום הכיפורים הזה: "סליחה".