בסיסטית מחפשת להקה: ברנרד סאמנר וג'וני מאר

קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בכל חובב מוזיקה בסוף האייטיז, כשהתחיל הדיבור על פרויקט משותף של ברנרד סאמנר וג'וני מאר. מה יכול להיות נפלא יותר מסופרגרופ של הסמיתס וניו אורדר? אה... סופרגרופ של הסמיתס, ניו אורדר והפט שופ בויז. וזה בדיוק מה שקרה בסינגל הראשון של אלקטרוניק, "Getting Away With It" - פיסת פופ מושלמת שנעה מפסנתרי האוס אלקטרוניים לעבר גיטרות ספרדיות עם הפקה תזמורתית עשירה, שמעניקה לשיר הרגשה שמימית ומשלבת את השירה של סאמנר עם קולות הרקע הכל כך מזוהים של ניל טננט. לפעמים החיים כל כך יפים שבא לבכות.

זאת אולי אבחנה די מעפנה בפני עצמה, אבל היא מקבלת משמעות רגשית ממשית כשמקשיבים לאלקטרוניק, שכמעט כל שיר שלהם משלב מלנכוליה קיומית עם אופוריה בלתי נשלטת. בכלל המוזיקה של אלקטרוניק, כמו מרבית הפופ הטוב, בנויה על דואליות. לצד הניגודים האמוציונלים האינהרנטים לאלקטרוניק, ישנו גם השילוב בין האלקטרוניקה הניו אורדרית לנטייה האקוסטית של ג'וני מאר והשילוב בין האסתטיקה הסינתטית של המוזיקה לבין האנושיות השבירה והלא מושלמת בקולו של סאמנר.

מי שראה את הסרט "אנשי המסיבות" של מייקל ווינטרבוטום יודע שהדבר היחידי שטוני ווילסון, איש פקטורי רקורדז, התחרט עליו זה שהסמיתס לא יצאו בלייבל שלו. זה לא אותו הדבר, אבל בדצמבר 89' הוציא ווילסון את "Getting Away With It", וגם זה לא מעט. כיאה לסינגל של פקטורי הוא קיבל עטיפה אלגנטית - תמונה של כוס וויסקי על רקע שחור - בעיצובו של פיטר סאוויל הגאון. העולם שמחוץ לאנגליה קיבל את אלקטרוניק רק שנה מאוחר יותר, כלומר כבר בניינטיז, ובסך הכל מכר "Getting Away With It" כרבע מיליון עותקים ברחבי העולם.

לקראת החורף נוחת בחנויות האוסף המקיף הראשון של אלקטרוניק שכולל את כל האיי-סיידז מכל הסינגלים, וגם שני בי-סיידז וארבעה שירים אחרים מהאלבומים שלהם. האוסף נפתח משום מה דווקא ב"Forbidden City" - הסינגל הראשון מתוך האלבום השני, "Raise the Pressure", שיצא ב-96'. זה לא השיר הכי טוב או הלהיט הכי גדול שלהם, אבל אפשר לזהות בו את המאפיינים הכי ישירים של כל אחד מחברי הצמד - הגיטרה של מאר, השירה של סאמנר - בעטיפה המתוקה-מרירה של השילוב בינהם.

אחרי זה מגיעים ארבעת הסינגלים הראשונים של אלקטרוניק בסדר היציאה שלהם: השיר שהתחיל הכל, "Getting Away With It"; להיט הריקודים הגדול "Get the Message", שהעפיל גם לפסגת המצעד האמריקאי; "Feel Every Beat" - שיר שהוא חצי האוס חצי רוק עם ראפ מוזר ומגניב של ברנרד סאמנר מעל; ו"Disappointed", שניל טננט שר את כולו.

"Disappointed" יצא בפרלופון בקיץ 92', כמה שניות אחרי שפקטורי התפרקו. חוץ מזה הוא מופיע בפסקול הסרט "עולם גזעי" (סרט החצי-אנימציה ההוא עם קים בייסינגר ובראד פיט), והאוסף החדש הוא הפעם הראשונה שהוא מופיע בתקליט של אלקטרוניק, שכן הוא לא הספיק להכנס לאלבום הראשון, שיצא בקיץ 91'.

אחרי אלבום הבכורה של אלקטרוניק חזר סאמנר לניו אורדר ומאר חזר לנגן עם The The והפריטנדרז (אתם יודעים שעוד מעט יוצא התקליט הראשון שלו עם מודסט מאוס?!). ב-96' יצא האלבום השני, עם ציור מכוער בטירוף של ילד ערום קוטף פרחים על העטיפה (איפה העטיפות הסטייליסטיות של פקטורי איפה?), בו סאמנר ומאר שיתפו פעולה עם קארל בארטוס מקראפטוורק (לא ששומעים במיוחד) ועם זמרת בשם דניס ג'ונסון (זמרת הליווי של פריימל סקרים ב"סקרימדליקה"), שהקול שלה שולח אותך הישר לימי הרייבים השמחים של מאדצ'סטר. האלבום לא זכה ליותר מדי משומת לב, גם כי אנגליה הייתה עמוק בבריטפופ וגם כי הוא היה מאוד מאכזב לעומת הראשון. אבל גם ברגעים החלשים של אלקטרוניק אפשר למצוא לא מעט יופי. השיר הכי יפה מהאלבום הזה שמופיע באוסף הוא "For You" שנשמע לגמרי כמו שיר של הסמיתס וממחיש איך הסמיתס היו יכולים להישמע אם ברנרד סאמנר היה הסולן שלהם במקום מוריסי. מוזר ומעניין.

האלבום השלישי והאחרון של אלקטרוניק עד כה, "Twisted Tenderness", יצא שוב אחרי הפסקה ארוכה, ב-99'. כרגע עתיד הלהקה לוט בערפל ואנחנו נאלצים להסתפק באוסף, שלמרבה הצער לא כולל אף שיר חדש שיכול להצדיק רכישה. כנראה שהסיבה הכי טובה לקנות את הדיסק הזה היא געגועים, ולפעמים גם זאת סיבה.


אלקטרוניק, "Get the Message: The Best of Electronic"
(EMI)