דרור שאול לא ישוב לקיבוץ, גם לא דביר אבני, דמות הגיבור בסרטו "אדמה משוגעת". זה אינו ג'וק קטן, זה לא עובר וזה מאוד חשוב. "אדמה משוגעת" אינו כתב האישום הפומבי הראשון נגד המוסד הזה. אך נדמה לי שהוא אפקטיבי יותר מכל מאבק קרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית. עם לא מעט יסודות אוטוביוגרפיים, כך נראה, מספר שאול על "שנת בר המצווה" של דביר, ילד החי בקיבוץ ב-1974, בצל אמו שהולכת ומאבדת את שפיותה, אחיו החרמן, סבו וסבתו הקשוחים וחברי הקיבוץ, שרגשותיהם הפכו קהים אל מול כל יללה בבית התינוקות.
בין כסה זכייתו של שאול בהצבעה המחודשת על פרס אופיר, לעשור יום כיפור, בו הרבה מזכירי קיבוץ זקנים צריכים לבקש סליחה, זהו הזמן להגיד זאת חד וחלק: "אדמה משוגעת" מנצח את "אביבה אהובתי" בידיים קשורות ועיניים מכוסות. בהליכה קלילה. "אביבה" הוא מוצר קולנועי מהנה, מקסים ועשוי במיומנות, אבל סרטו של שאול הוא היצירה הקולנועית הטובה ביותר בישראל בשנתיים האחרונות, מאז "האסונות של נינה".
בכוונה אני מזכיר את סרטו של שבי גביזון. מאז "האסונות", לא היה סרט אחד שבו הכל היה נראה נכון, כמעט מושלם. וכזהו סרטו של שאול - מדויק עד כאב בכל פריים ופריים. משחקה של רונית יודקביץ' בדמות האם הבלתי-מתפקדת מרגש עד דמעות וכמעט כל הקולגות שלה (בראשם שי אביבי וגל זייד) עושים גם הם עבודה מצוינת. והליהוק המסובך ביותר זה של דביר קולע באופן מושלם, עם תומר שטיינהוף, שנראה כמו אותם ילדים שכיכבו על אריזות "שוקולית" בילדותינו.
"אדמה" מנצח גם בכל החזיתות הטכניות. הצילום של סבסטיאן אדשמיד עוצר נשימה. אדשמיד הגרמני מרכיב פילטרים זכים, כמעט נוסטלגיים, כאילו היה מתנדב שבא לחלוב את הפרות ברפת ומוקסם מכל שניה בחיי הקיבוץ. צילומי המעברונים בין העונות (עלילת הסרט נפרסת על ארבע עונות) מרהיבים ביופיים, ומזכירים שימוש דומה במעברונים שעשה לארס פון טרייר ב"לשבור את הגלים". כאן הם נראים כגלויות מהקיבוץ, שלוות ופסטורליות, כמחביאות את כל תחלואי ההתיישבות הבעייתית הזו. המוזיקה של צוף פילוסוף ועדי רנרט מדויקת עד כאב לסצינות אותן היא עוטפת והעיצוב האמנותי חף מכל הצטעצעות או "חאפריות", שבה לוקים לא מעט סרטים ישראלים שמתיימרים להיות תקופתיים. גם האלמנטים האחרים מתוזמרים אצל דרור שאול בקפידה. קחו למשל את אזכורי המין. שאול מפזר אותם לא מעט, אך אצלו הם אמינים ומעודנים, בניגוד לבהמיות אליה הלך דובר קוזאשווילי ב"מתנה משמיים", נניח. וזה בלי לדבר על סצינת הנשיקה הראשונה מזה זמן, שפשוט העבירה בי צמרמורת.
אמא, אדמה
כנראה ששום דבר לא הכין אותי (ואחרים) ל"אדמה משוגעת". נכון, "מבצע סבתא" היה פנינה קומית וקל היה לי אפילו לסנגר על "סימה וקנין מכשפה", על כל הבעייתיות שבו (א. הוא מהוקצע ב. יש בו לא מעט גגים מוצלחים ו-ג. לכמה אנשים לעזאזל יש אומץ לעשות כאן קומדיה?), אך "אדמה" הוא מאותם סרטים שיישארו איתך לכל חייך. הפורקן הרגשי שמובא אליו על ידי יוצרו, ושאותו אתה נושא לאחר הצפיה, שווה ערך כמעט לפרידה מבן-זוג, לידה, או אובדן. וכאן ההברקה בשימוש בדמותו של ילד. כי בדיוק כמו צ'רלי בראון, החוכמה היא לגרום לך להרגיש שבכל אחד מאיתנו יש קצת דביר אבני. עד כדי כך שואב אותך "אדמה" אליו באופן חסר-פשרות.
שאול מנצח על תזמורת הרגשות של צופיו, ומעביר אותם במיומנות בין צחוק לעצב. השימוש במכחול הרגש, בו אחרי כל נגיעה רגשית, כמעט, באה אתנחתא קומית - מזכיר מאוד את העבודה של גביזון ב"האסונות". אך כאן, המערכה האחרונה מתרוקנת מצחוק, והעצב שולט בה. היא זו שמכתיבה את החותם הרגשי על הצופים, שמתקשים לקום בסיום. הפעם האחרונה שראיתי אולם ישוב על כסאותיו דקה ארוכה לאחר סיום הסרט, במהלך הרצת הקרדיטים, הייתה בסיום המטלטל של "טיסה 93". נכון, חלק מההומור שבו ראינו כבר ב"מבצע סבתא" (אנגלית רצוצה בדיאלוג עם מתנדבת מגרה) והתמודדות עם אם לא שפויה תזכיר לנו כמעט תמיד את "הקיץ של אביה", עם אותו "מומולדת" שהופיע בסיוטם של ילדים רבים. ועדיין, קשה שלא להריע לסרט כל כך מופתי ומרגש, שאתם חייבים לעצמכם לראות אותו.