לו ריד על הקו, והוא קצת עצבני

אלבום של קורין אלאל הוא מאורע כה משמח. שהרי בכל פעם שאני נתקל באחד משיריה, הפגישה המחודשת מזכירה את שלל מעלותיה של היוצרת, את כמויות הכנות שהיא שופכת. את קולה הממכר, הסוחף, שפגישה אקראית עמו באחת משעות היום ותחנות הרדיו גורמת לך לא להסתפק ולבקש לעוד קצת, עוד הרבה. העטיפה הירוקה-שחורה והשנויה במחלוקת של "תנינענק" מזכירה לי מימיה. תפקידו של האלבום, לפי כך, להרוות את צמאוני. היצליח?

קורין אלאל היא בין אנשי הרוק האמיתיים, המזוקקים והיחידים בארץ. אולי חבל שבאלבומה החדש היא איננה מממשת עצמה במקום הזה ופונה להציץ לכיוונים אחרים. אולי היא עצמה חשה כי מיצתה את עצמה במקום ההוא. העובדה היא ש"משפחה", שיר הרוק הקונקרטי היחיד בנמצא (שכתבה עם מאיר גולדברג וערן צור), מייצג את העילית של הדיסק. כך מתנהל "תנינענק" האלבום. בין חיפושיה ונסיונותיה של אלאל לבין היכולת האבסולוטית שלה כשמדובר בהגשת שירי רוק. הוא נע בין שירים מדהימים בדרכם הסטנדרטית כמו "את יפה" או "לנוח בטוח", לבין נסיונות מעניינים המשלבים (כמו תמיד) אלקטרו רוק מסומפל, מתוכנת, לעתים דאנסי ולעתים אתני כמו "לפני שניפרד מוחמד" ו"בין לבין". לפרקים הנסיונות הללו מנשבים דמיון גס ל"שיר טיול", אלבומו השני והמשובח של אביתר בנאי. ואולם מרקו גורקן שהפיק את האלבום ועשה עבודה יוצאת מן הכלל בשירים היותר קונפורמיים שבו ("תנינענק", "משפחה", "את יפה", "לנוח בטוח", "גשם של פתאום"), הצליח פחות בעיצוב הקטעים שמבקשים לחפש.

הכתיבה המעולה שומרת על רמתה לאורך כל האלבום. הטקסטים של מאיר גולדברג, חנה גולדברג, יענק'לה רוטלביט, מירי פייגנבוים, ענבל פרלמוטר ואלאל עצמה, נדמים כעוגן של הדיסק הזה, חכמים ומרגשים. "תני את היד/ תני את הלב/ אמא הביני/ תני את שדך/ תני את עורך/ תני לי את שמי", שרה אלאל ב"לנוח בטוח".

אני קרוע בין הערכה למה שעשתה כאן אלאל לבין רצוני לקבל ממנה את מה שנדמה לי כטוב ביותר. טבעם של נסיונות לפעמים להכשיל וכך קורה לחלקם גם כאן. לא שמדובר בסוף העולם, או שהדבר הופך את "תנינענק" לפחות ממעולה, רק שלא סופק הצימאון. לא שאני חושב שזאת צריכה להיות בעיה של קורין. אמיץ.