כמי שמגדיר את הטעם שלו בנשים כאנטי-אקזוטי, אני יכול להתרפק על התקופה המופלאה, בה בנות הצמד שמפו הופיעו תדיר בחלומות הלילה שלי. ג'קי בלייק וקארי אסקיו היו שתי Pאנקוסיות בריטיות, מלכות כיתה פוטנציאליות ומלאות סטייל, שבחרו לקחת את חוויות הנעורים הסוערות ולהקליט אותן. אחרי שהקימו פאנזין למאניק סטריט פריצ'רז ואפילו הופיעו בקליפ של "Little Baby Nothing" שיתוף הפעולה של המאניקס עם כוכבת הפורנו טרייסי לורדס, שהוא גם השיר השני הכי טוב מתוך "ג'נריישן טרוריסטס" (אתם יודעים מה הראשון, נכון?) הן הוציאו סינגל באייסרינק של בוב סטנלי ופיט וויגס מסיינט אטיין, לייבל שמת למרבה הצער בדמי ימיו. כמו תמיד עם בית היוצר של סיינט אטיין, גם "Blisters and Bruises" זכה לטיפול ספא מפנק מעיתונות המוזיקה הבריטית, אבל מסחרית הוא הזכיר את ההצלחה של מיקה קרני בגרוזיה. מה שכן, הפוטנציאל הפוטוגני הגדול של הבנות זיכה אותם בחוזה חביב בלייבל גדול יותר (Food) והסינגל הבא שלהן היה כבר, כמו שנוהגים לומר ב-VH1, סיפור אחר לגמרי.
"Trouble" יצא בתחילת 94' והפך ללהיט ענק בבריטניה וב"מוטל בספק" של טל ברמן (ותודה לדני פלד העורך המוזיקלי). שנה מאוחר יותר הוא יצא בפסקול יצירת המופת הקולנועית "פאואר ריינג'רס: הסרט" והפך להיסטריה גם ביפן, שתפסה את מקומה כשוק הנאמן והנלהב ביותר של שמפו (עניין של סטיילינג, יש להניח).
מוזיקלית והפקתית "Trouble" הוא שיר פשוט, שלא לומר בעל פיגור קל עד מתקדם מכונת תופים פרימיטיבית יותר משלמה בניזרי וגיטרה אפקטיבית עם דיסטורשן, שמצטרפת בפזמון ומוסיפה אנרגיה. גם השירה של ג'קי וקארי לא מגיעה בשום שלב לאיכויות שאמורות להטריד את ביונסה, עם ראפ עילג בבתים ופזמון שנשמע בעיקר כמו שתי בנות שיכורות בטיול שנתי. טקסטואלית קשה לומר ש-"Trouble" היה יכול להיכלל ב"ארץ הישימון" של ט.ס אליוט, למרות שאפשר לראות אותו כאינטרפרטציה ל"אודיסאה" של הומרוס שתי בנות שיוצאות ממסיבה ומנסות בסך הכל לחזור הביתה בשלום. הן הולכות ברחובות האחוריים, מפספסות את הרכבת האחרונה, מתבאסות מאי הגעתו של האוטובוס הלילי ואין להן כסף למונית. בלית ברירה הן מחליטות לגנוב מכונית, אולם שוד ושבר אף אחת מהן אינה יודעת לנהוג מה שמיד מעורר את חשדה של המשטרה. בסופו של דבר הן תופסות טרמפ עם השוטרים שמחזירים אותן בבושת פנים הביתה, שם הן הולכות לחטוף אותה בגדול מהוריהן. השיר מסתיים, כאשר ג'קי וקארי מבינות שהצרות בהן הסתבכו הן כה צרורות, שעליהן להזמין מיד כרטיס במעבורת החלל הבאה.
ולמרות הכל, "Trouble" הוא שיר גדול. הסיבה נעוצה, כמובן, בגישה. שמפו, כמי שספגו את מורשת הסקס פיסטולז והמאניקס, הצליחו לגרום על ידי גישת הלא-שמות-זין שלהן, להישמע אותנטיות. בניגוד, נניח, לטאטו, שמהרגע הראשון נראו ונשמעו כמו מריונטות, או אולי בעצם בבושקות, אצל שמפו דווקא הדביליות של שתי תיכוניסטיות ששרות על הצרות שלהן, אחרי שלא הצליחו לחזור על הרגליים ממסיבה והמראה של שתיים שכולם כולל כולן היו שמחים לבלות איתן איזה שישי בערב, קרנו מן השיר החוצה. "Trouble" היה אמנם יציאה חד פעמית ("דלישס", הסינגל שניסה להמשיך את התנופה, כבר לא הגיע לטופ 20 והאלבום השני שלהן "גירל פאואר" נכשל טוטאלית), אבל זו היתה חתיכת יציאה. כזו שבכל פעם ששומעים אותה מתחשק לקפוץ הכי גבוה שאפשר ולצרוח את הפזמון (ובמיוחד הסי-פארט בו הבנות צווחות "Gonna get, gonna get, gonna get, gonna get fried!"). הוא "שיר בנות" במהות שלו על אף שאין בו אף שורה על פרידה מבן זוג - אבל כזה שעושה נעים בתחושה המופקרת שלו גם אצל הבנים. נו, לפעמים הגנבה טובה זה באמת כל מה שצריך כדי להיכנס לחלומות.
באסה או קלאסה
רונן ארבל
3.10.2006 / 12:12