צלם אנוש

במבוא לאלבום הצלמים 2006 מזכיר לנו דוד גארי, אחד המו"לים (יחד עם מוני בלך), שמדובר בסוג חדש של אמנות, שנוצר כתוצאה מהתפתחות טכנולוגית רק לפני 160 שנה. הצילום נטל משהו מהילתו של הציור כשהוא מאפשר שעתוק טכני של יצירות, כלומר נוטל מהם את החד פעמיות והופך אותו לפטיש שניתן להפיץ במיליוני עותקים. לא מעט אנשים עשו ביזנס טוב מהאפשרות הטכנולוגית החדשה.

מגוון האפשרויות ו"הדמוקרטיזציה" של המקצוע גורמים לכך, שההבדל בין מקצוען לחובבן מיטשטש בהתמדה. הצילום הפך בעצמו למולטימדיה בעזרת האפשרויות לשלב ביצירה המוגמרת טכניקות כמו ריטוש, עיצוב גרפי, איור וכדומה. כלומר, לא להסתפק בעבודת המכונה. השפע מבטל את ההיררכיה כי איש לא יטען ברצינות שעבודה של צלם עיתונות, שהנציח רגע חשוב כמו קריסת מגדלי התאומים, חשובה פחות (או יותר) מצילום של אזורים מוכי רעב, או של סלבריטאים אפופי תהילה. שמעון השכן לא יכול להתחרות בפיקאסו ומאטיס, אבל טיימינג נכון של צילום עשוי להכניס אותו לתודעה הישראלית ואולי גם לייצר לו פרנסה חדשה. בהקשר זה מומלץ להיזכר בצילומי אסונות.

בהמשך טוען בלך, שהצילום מאפשר ביטוי עצמי חזק מאי פעם בעזרת כוח המכונה, ואז הוא שואל היכן המקצוענות והחדות, ומוסיף שקשה להימנע מהמסקנה שהשפע מוליד רדידות ובינוניות. זו, אגב, אחת הסיבות/תוצאות של פריחת המצלמות הדיגיטליות – וולגריזציה של הצילום, גם לטובת מודעות הפרסומת והדימויים הוויזואליים שמופיעים בכל פינה, פרסומות על ספסלים בפארק, למשל.

לבסוף מנסה ד"ר רות אורן לעשות קצת סדר בכאוס וממיינת את ז'אנרי הצילום: מדעי-טכני, מסחרי-פופולרי, עיתונות, פרסומת, צילום אמנותי וצילום חובבני. עד לשנות ה-60 של המאה הקודמת, כותבת אורן, התבססו התיאוריות של הצילום על אוניברסליזם ושיקוף המציאות והיחס אל הציור. מאז קרו כמה דברים ולשיח על אודות הצילום חדרו מושגים פוליטיים, ביקורתיים ומסחריים.

לאחר המבוא הרחב אפשר לעבור לעבודות עצמן. בלך מדבר על חתך צלמים של האוכלוסייה בשנת 2006 ומזכיר את האלבום הקודם משנת 2000. קשה לדעת על סמך מה נבחרו העבודות שבספר. שחלקן משתרעות על פני עמוד, חלקן על פני חצי עמוד וכמה מהן על שני עמודים. לצד צלמים ותיקים ומוכרים כמו מיקי קרצמן, אלכס ליבק, גדי דגון, זיו קורן ומיכה ברעם תמצאו רוב של צלמים אלמוניים יחסית כמו עמוס וייס, אבשה גדלוב, אוהד רומנו, אורלי שטטינר והרשימה עוד ארוכה. בתחילה מופיעים צילומי התיעוד הדוקומנטריים, ללא שום תמונה הקשורה בספורט. אחר כך צילומים אישיים, שהקומוניקטיביות שלהם מוטלת בספק, והגוף הנשי, בהטיותיו השונות, ממלא בהם תפקיד מפתח. בהמשך מופיעים צילומי האופנה והלייף-סטייל, ואין בעיה להבחין בהקשר המסחרי שלהם. הנורמות בז'אנרים אלה ברורות ואין יותר מדי מקום למחשבה או יצירתיות, כנ"ל בצילום תעשייתי ארכיטקטוני שמתרכז באובייקטים, ולא באנשים או נוף.

הנוף חוזר לתמונה בפרק האחרון עם תמונות מדבריות, הרים, נהרות, אגמים, אדמה צחיחה וכו', וגם הצצות בקלוז-אפ לפרחים ועצים. מה יותר מרגש, עלי הכותרת האדומים או שקיעה רומנטית על אגם?

הביוגרפיות הקצרות של המשתתפים מספרות שרבים מהם עברו את גיל 40, וחלקם החלו לצלם בגיל מבוגר, עוד הוכחה לנגישות של המדיום להמונים.

השחקנית קרן מור מצטרפת לחגיגה בפוזה של קלפטע עם רולים בשיער ומסטיק ענק בפה (מיכה קירשנר, עמ' 60), אולי זו הדרך שלה לייצר דימוי עצמי חדש, אולי היא בסך הכל מחקה אשה ישראלית מצויה. זה כבר עניין לפרשנות.

אלבום הצילומים 2006, הוצאת פוטוארט.