הצל שלי ואני

    "האאוטסיידר", האלבום החדש של די ג'יי שאדו מקשה על החיים של איל רוב. ככה זה עם מיתוסים בהתהוות

    איל רוב

    קשה. קשה לאללה השאדו הזה. כל כך קשה, עד שמרוב צלילים ואורות חדשים לא ניתן לזהות את הצל המוכר, שלרוב נמצא בתופים ובליינים המכשפים של הפסנתר. הכי קשה לבוא לתקליט כמו "The Outsider" בלי קרקוש הציפיות המזוינות האלו, הדעות הקדומות, המטען הענקי שנקרא "Endroducing..." או בשמו המקובל יותר מאסטרפיס. קשה. כשאתה אחד כמו ג'וש דייויס, שהרכיב קריירה מפוארת מהנחת שברירי דגימות וויניל בצורה שלא נעשתה כמוה מעולם (אפילו נכנס לגינס) ועובר לראשונה ליצירת מוזיקה מקורית - אשכרה עם כלים ולהקה - זה קשה אפילו עוד יותר.

    התוצאה? אחד מהאלבומים האלו שלא מרחמים על ילדי הגן, בית הספר והעולם כולו. כל כך קשה עד שאתה מסוגל להסביר לעצמך למה אתה לא סובל אותו, באותה נהירות מנומקת שאתה מסביר לעצמך מדוע אתה כל כך מעריך אותו. כי התקליטים של שאדו מעולם לא היו כאלו שאנשים אוהבים או לא אוהבים. האפוסים המוזיקליים של שאדו דורשים ממך במפגיע להיתכנס, לפנות את הזמן הדרוש כדי לצלול פנימה ועל הדרך ללמוד, להכיר ולהעריך את עומק המצולות והגוונים, המשתנים תדיר בהם. ואז, ברגע בו אתה מתמלא בתחושת הערכה מרוממת נפש – בראש ובראשונה ליוצר וגם לעצמך - האלבומים האלו הופכים להיות חלק מפסקול החיים. אתם יודעים איך זה, תקליט שמזכיר לך רגע בחיים, כל שכן תקופה שלמה, ניצב הרחק מעבר לשאלה הקטנונית ותלוית מצב הרוח - האם אתה אוהב לא אוהב את התקליט הזה? פתאום, זה הכי לא משנה.

    די קשה להאמין, אבל עברו עשר שנים מאז אותו תקליט בכורה מונומנטלי. הניינטיז, מסתבר, היו מזמן. מסיבת התכת הגבולות בין הז'אנרים הסתיימה ובמהלך עשר השנים הללו קרו כמה דברים פעוטים בעולם המוזיקה. פורמטים חדשים. דרכים חדשות לעשות, להשמיע ולהפיץ אותה. נוצרו אינספור הזדמנויות להשמיע קול, נלוזות יותר או פחות, אשר במרביתן מתקיימים מי שנראים מרחוק כזחוחי המבט ומקרוב מתגלים כשפלי קומה - החקיינים. אלוהים ומשתמשי הסולסיק יודעים שיש יותר מדי כאלו. להיות מקורי ב-2006 הפך לאתגר קשה. קשה לאללה. לפעמים זה לא משתלם. איפה, הכי לא משתלם בעולם. במקרים נדירים נוצרת לה מבלי משים מיתולוגיה חדשה. יוצר אחד, שלושה תקליטים שונים בעליל אחד מרעהו ועשר נקודות על התקליט החדש, שהדבר הראשון והחיובי שצריך לעשות הוא לתת ריספקט לשם הקולע, "The Outsider". זה לא הולך להיות קל. הו לא.

    טוב לדעת (מקודם)

    הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הגב - בלי לצאת מהבית

    לכתבה המלאה

    צל כבד, ירח מתאבד

    1. בלי MPC. זה עלול להישמע כמו זיון שכל של מוזיקאים, אבל העובדה ששאדו בחר להותיר את ה-MPC – סמפלר וסיקוונסר מסורתי בהיפ הופ – שהיה כלי הנגינה העיקרי שלו מחוץ לתהליך, אומרת הכל על התקליט הזה. משהו בחייו הולך להשתנות. להבדיל אלפי הבדלות, זה כמו שהנדריקס היה נכנס להקליט אלבום בלי גיטרה.

    2.הפתיחה. אצל שאדו, כאיש שברוב הקריירה שלו שמר על חותם פיו סגור ונתן לדגימות לדבר במקומו, פתיחת האלבום היא המפתח להבנת הקונספט בעטיו התכנסנו כאן. בראשון היה זה הסימפול שאמר ש"יש לו עוד הרבה מה ללמוד וזה לא הוא שמנגן את המוזיקה אלא המוזיקה מתנגנת דרכו"; ב-"Private Press" היה זה קולה המרוסק של אם מודאגת, שמספרת כמה תלאות היא עברה עד שהקליטה את התקליט/מכתב הזה ואיך הכל התפקשש, ב"אאוטסיידר" זה משהו אחר לגמרי. הפתיחה, הארוכה ביותר של שאדו עד עתה, מספרת על ספק דמות, ספק מיתוס, שנאבק על קיומו העצמאי בעולם בו האנשים הופכים משועתקים מפחד ורכושנות, הופכים דומים אחד לשני, זונחים את שאיפותיהם האינדיבידואליות בעבור מה שנדמה כנוחות מתגמלת. נוחות, אשר מבעד לעיניים המכוסות במסכת זורו של האאוטסיידר, נתפשת כתקופה האפלה והחשוכה ביותר. שאדו לא מצא את הקטע הזה בתקליט ילדים ישן, אלא אשכרה כתב בעצמו את הסקיט שמוקרא ע"י קריין טריילירים מהסבנטיז. המיתוס יוצר מיתוס חדש בעצמו. זו דרכם של מיתוסים להתקיים. אכן, מעריצי שאדו היקרים, הדברים הולכים לכיוון אחר לגמרי.

    3. היפ הופ. כמו כל אלו שליוו את התרבות כמעט מתחילתה ועד היום, לשאדו תמיד היה יחס אמביוולנטי כלפי היפ הופ. זה ברור שהיפ הופ הוא אם כל הסיבות שבגללן הוא התחיל לעשות מוזיקה. ההיפ הופ גרם למוזיקה של שאדו להישמע אחרת, ובמחי בלינג בלינג אחד הוא הגדיר אותה מחדש כריאקציה, שאמנם לובשת את אותם המדים, אך פועלת - כשכל האמצעים כשרים ועומדים לרשותה - באזורים אחרים לגמרי מאווירת "מי הביץ' שלי?". הוא הרחיק לכת מהיפ הופ בשם ההיפ הופ. באלבום בכורה היה קטע שלם שהסביר, כמעט ללא מילים ובצורה קולעת, "מדוע ההיפ הופ מסריח ב-96'". ב"אאוטסיידר" יש הרבה היפ הופ. אפילו כזה עם מילים. מילים כמו: "סטואי קטואי", "גו סטופיד גו דאמב" ואפילו כאלו שמסבירות לקהל איך לרקוד. עד כדי כך. שאדו סוגר מעגל, חוזר לשורשי ה-Bay Area ומקבל את הכבוד מכל גיבוריה בהווה של צפון קליפורניה. אלו שממש לא שמעו את "אנדטרודוסינג", אבל התייצבו כמו גדולים בסטודיו של הבחור הצנום מהשכונה. E-40, אחד שלא מקליט עם כל אחד, נותן את הכבוד לשאדו ונשאר לשיר שלם ונדיר. למה? כי זה שאדו. 40 כבר מזמן נמצא בליגה של הגדולים ושמע את הדיבור שיש על הווייטבוי הזה. כי אם שאדו כבר מתעסק בזה, זה הרי חייב להיות טוב, או לפחות משהו שעוד לא נשמע."that's my boy" הוא מפציץ בפזמון. וההיפ הופ ב"אאוטסיידר" הוא טוב. כשהוא ממש טוב, זה באמת משהו שעוד לא שמענו.

    אואה, לנוח בצל

    4. לראות דברים. ככה קוראים למה שברוב השמיעות לאלבום המתעתע הזה, נשמע כשיר הטוב ביותר בו. דייויד באנר הוא אחד שעוד לא החליט מה הוא רוצה להיות פימפ או משורר. את שניהם הוא עושה מעולה. פה הוא כבר במקום אחר. כועס. כועס על פולחן ה9/11, שנהנה לחגוג את המכה הקשה ביותר שקיבל האדם הלבן האמריקני, לעומת פולחן ההפוך של אלו שנספו לא בגלל אידיאולוגיה המונעת משנאת ממון, אלא מאסון טבע. אנשים אשר בשם אותה אידיאולוגיה, כמו תמיד, נותרו מאחור לסדר בעצמם את החרא חיים שלהם. אאוטסיידרים. "Seein Thangs" הוא שיר הפוסט קתרינה הנוקב ביותר שנכתב עד עתה. הקלידים המפורסמים של שאדו, שחוזרים לביקור נדיר, רק מעצימים את התחושה המגרדת של הקטע הזה, שגורם ל-"Six days" מהאלבום הקודם להישמע כמו שיר ילדים. מאידך, הקטע עם קיו-טיפ – רק המפגש בין שניים שההיפ הופ הוא נר לרגליהם יכול להדיר שינה מצפיות – מתגלה כסתמי, כזה שמחפש את הדרך להיות שיר ועד לסוף לא מפסיק לחפש אנשים שיסבירו לו את הדרך.

    5. הייפי. הרבה טענות נגד התקליט הזה היו על נהייתו של שאדו אחר אופנות, שבמקרה נוצרו והתפרסמו בשכונה בה גדל. הייפי, ואת זה כל אחד יגיד לכם, הוא לא בדיוק סטייל פורץ דרך ומוסכמות. הייפי זה שגעת. סוג של פריקת מוסכמות שהמהללת את הלך הרוח של ההשתטות. יו נואו, קראנק על פ'אנק. שאדו לא מחדש בהייפי, אלא גורם לו להישמע טוב יותר. כמעט רציני אפילו, כשהוא מכניס לו טיפה אנושיות לז'אנר שנשמע כמו חגיגה חד גונית של הגוד לייף שתמיד רצינו שיהיו לנו. "3 פריקס" עדיין מגיע מהחלל החיצון ונותר קטע ההייפי הטוב באלבום. "Turf Dance" יכל לשבת בקלות על הדסקוטופ של ריק רוק, המפיק מספר 1 בתחום, מה שמוציא את שאדו, לראשונה, קצת מתלהב. השורה התחתונה, היא ששאדו חזר להאמין בהיפ הופ של המילים, אפילו אם הן "גו סטופיד גו דאמב". תמיד אמרו שהוא רציני מדי. אני לא בטוח אם זה טוב או רע, אבל זה מה ששאדו בדיוק רצה לעשות באלבום הזה, כמו בשאר אלבומיו - לשבור מוסכמות. גם במחיר של השתטות ושימוש בסאונדים של סירנות ויריות ב-"Keep em Close".

    6. רגע עם דודלי. פרוייקט "UNKLE" היה בלשון המעטה טראומתי. השילוב של מייק הוליס מ-Talk Talk קול גי' ראפ, ריצ'ארד אשקרופט, ת'ום יורק, מייק די, ובסיסט מטאליקה דאז, ג'ייסון ניוסטד, חייב להיות טראומתי. במיוחד עבור די ג'יי שאדו, שנכנס לקומה יצירתית של 4 שנים בהן בעיקר תיקלט. "האאוטסיידר" אמור להיות החוויה המתקנת עם הטראומה הגדולה ובמידה לא מבוטלת, נדמה כי הוא מצליח. לעזאזל, אפשר אפילו לשמוע את החיוך שלו בכמה שירים. ברגעיו החלשים הוא נופל בקול שריקה לאותו מקום בו צלל "אנקל" – מרוב אימוץ הדעת על איך להרחיב את היריעה לא נותרה יצירתיות לכתוב שירים טובים. "אאוטסיידר" אמנם צנוע בהרבה במידותיו, אבל לא מספק לגמרי את הסחורה. קטעים כמו "You Made It" לא עושים כלום, מלבד תחושת אי נעימות מורגשת בעליל ו-"The Tiger" מזכיר משהו שיכל להישמע הרבה יותר טוב, אם רק היו מחליפים את הפזמון ונותנים יותר מהתופים השאדו-ים האלו.

    7. תופים. כולה פעמיים. זה הכל. בשני שירים מופיע אחד מסמני ההיכר של האיש, התופים האלו. "Artifact" קטע שנשמע כמו שאריות "אנקל", אך לאחר האזנות שלא חסות על הסובלנית שבאוזניים, מתגלה כפנינת ברייקביט. הפעם השנייה, היא ב-" "Erase You. אין לי מושג מי זה הכריס ג'יימס הזה, אבל חקיין ש לכריס מרטין זה כבר יותר מדי (גם אם הוא – שומו שמיים - מתחבב מדי האזנה). כקטע אינסטרומנטאלי, הוא היה סוג של קלאסה משאדו של פעם. פעמיים, זה הכל.

    30 בצל

    8. עטיפה. חרף עטיפות התקליטים, ויזואליות היתה תמיד צד אינטגרלי ביצירה של שאדו. הפעם, ואת זה כבר הבין מי ששרד עד כאן, הוא הגזים. עטיפה כל כך מכוערת לפנים, עד שהיא חייבת להיות יפה. ילד סבנטיזי מחופש במינימום פרופס – גלימה ומסכה – לגיבור-על, כשלשתי ידיו הודבקו ברישול - כנראה מכוון - כמה תקליטים. הרישול בגימור התקליטים עומד בניגוד גמור לאובססיית השלמות של היוצר, כשזה מגיע לדגימה מוויניל. לא ניכנס כאן לרצון של מי שנולדו לו לא מכבר צמד תאומות להישאר ילד אבל כן נגיד משהו על כך שלא ניתן לקרוא את הקרדיטים באופן שלא עושה כאב ראש, מהסוג שעושה חומר בסיני. שאדו, איש שנותן כבוד בביטחון רב לקרדיטים, מסתתר כאן במכוון. קופסת הדיסק, גם היא, כמוה עוד לא ראיתם.

    9. אבן פינה. מה לעשות, אבל להוציא אלבום בכורה שלנצח יטיל צל על כל יצירה שלך, זו קללה. צרות של עשירים הן גם צרות. מיילס דייויס, אחד שהיה מספר לא הגיוני של פעמים במקום בו שאדו עמד לפני עשור, אמר שהוא פנה לכיוונים אחרים מדי אלבום, כי שיעמם אותו לעשות את אותו הדבר, ולענות לצפיות הקהל. שאדו ענה "Fuck Them" בתשובה לשאלה "מה יגידו מעריציו המושבעים כשישמעו את התקליט החדש?". "מי שעושה מוזיקה בשביל המעריצים שלו נשאר באותו המקום" אמר, והמשיך את משנתו של גאון החצוצרה, המוזיקאי החשוב של המאה ה-20. מיילס הוא לא, אבל אתם מה אומרים על מוחות מבריקים.

    10. This Time. אקפלה כמעט מושלמת אשר נותרה אלמונית. יותר סימבולי מזה לשיר הראשון באלבום החדש של שאדו? יותר טוב מזה לא יכול להיות. על אמת. עם להקה, מתזמר ותזמורת כלי נשיפה, שאדו מראה לעולם שהוא יכול להלחין שיר ויצא לו השיר הכי מרגש שלו אי פעם. מזל של מתחילנים? יכול להיות שכן, אבל במקרה של מי שנראה, גם כשהוא נהנה, הכי רציני בעולם, סביר להניח שמדובר בתהליך מייגע של עבודה קשה מאד. תהליך שלא זר למי שהעיד בעצמו כי הוא כבר מתקשה לטחון 12 שעות באולפן, כמו שעשה לפני עשר שנים. "זיכרונות כישלונות העבר כמו צללים רודפים אותי...אבל הפעם אני הולך לעשות את זה בדרך שלי." אמן.

    די ג'יי שאדו, "The Outsuder" (הליקון)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully