לא ברור לי איך, אבל בשקט וכמעט בלי תהודה יצא אתמול לעולם "The Information", האלבום החדש של בק. אולי זה רק אני, שאיכשהו נסתמו לו האוזניים בכל פעם שהמידע הזה עלה לאוויר, אבל כשהייתי קטן לימדו אותי שתמיד כדאי להסית את האשמה אל גורם חיצוני, ולכן אני מפנה אצבע כועסת אל בק.
אל תבינו לא נכון בק הוא אחד מהאמנים הכי מגוונים שצמחו מהאלטרנטיב אל תוך הזרם המרכזי, הוא מהבודדים שגורמים לגלגל"צ לא להישמע רע כל כך, הוא הלוזר הכי מגניב, ואיש בעל קול שתמיד גורם להרגיש בבית. אך זו אשמת בק בלבד, שבשנות ה-2000 הוא לא הצליח להמציא את עצמו מחדש ותמיד נשאר חומר ל-"סו-ניינטיז"; זו אשמת בק, שבשנה שעברה הוא חבר מחדש לדאסט ברודרס, בניסיון כושל להחזיר את הסאונד הקופצני של "Odelay" והביא לנו רק את "Guero" הצולע; זו אשמת בק שהוא המשיך להאמין בקטעים האלו והוציא להם מלא רימקסים, וזו אשמת בק שהוא נעלם איפשהו שם, בין עשרות התיקיות שצפות בסולסיק.
לפחות בשנים שעברו מאז "Sea Change" (שכמה שהיה מקסים, לנצח יישאר האח החיוור של "Mutations") רקח בק, ביחד עם מפיק העל נייג'ל גורדיץ' (שהפיק גם את אותו "Sea Change") את אלבום החזרה האמיתי שלו זה שיהיה כל מה ש-"Guero" היה צריך להיות, זה שיעמוד לצד, ואולי אפילו קצת מעל כל הקלאסיקות שלו משנות ה-90.
זה לא שבק השתנה, הוא פוני זקן שכבר עלה על נוסחה מנצחת לכו תלמדו אותו משהו חדש עכשיו, את שלו בתחום זה הוא כבר עשה. הוא שילב היפ-הופ ופולק הרבה לפני ש-why? שאל למה, והוא הבהיר לנער הקולג' האורבני, שגם אם זורקים זין צריך לעשות את זה באופן הכי מושקע שאפשר אבל אותה נוסחה מנצחת שלו היא משהו כל כך ססגוני ויצירתי, שכשהוא מותח את הגבולות שלה הוא מגיע למקומות מדהימים, וכשהוא מערבב את שלושת הפרסונות הידועות ביותר, שלו כבר אי אפשר לעמוד בשקט רק להתלהב כמו נערת צופים מפותחת.
בקסטייג'
ב-"The Information" תמצאו את הראפ הלבנבן והמרושל של "Mellow Gold" ו-"Odelay", את ה-Fאנקיות הסליזית של "Midnite Vultures" ואת טונת הרגש והעדינות של "Mutations" ו-"Sea Change", כשהכל עטוף בהפקה המתקתקת והכמעט מושלמת של גורדיץ', שמוסיפה לאלבום את הטוויסט העכשווי שהדאסט ברדרס התקשו לספק ל-"Guero". מה לעשות, כששניים כמו בק ונייג'ל מגדלים משהו במשך שלוש שנים, תהיו בטוחים שהוא יהיה מספיק גדול בכדי לקום ולתת לכם בעיטה בתחת.
בגלל שלא נשארו הרבה אנשים עם דיסקמנים בעולם, דאגו בחברת התקליטים לספק לכם מספיק סיבות לקנות את הדיסק האלבום מגיע עם עטיפה חיצונית ריקה וסט של מדבקות, בכדי שכל אחד יוכל לעצב לעצמו את העטיפה כרצונו, ואם זה לא מספיק, לאלבום צורף גם DVD ועליו 15 וידיאו-קליפים ביתים אחד לכל שיר בדיסק האודיו.
כל זה טוב ויפה, אבל אנחנו כאן בשביל השירים עצמם, והם מצוינים אחד-אחד. למרות ששירי האהבה של בק מגיעים בדרך כלל בפורמט האקוסטי, "Think I'm In Love" מצליח לרגש גם עם הניפוח היחסי שלו; ב-"Motorcade" מרגישים את ההשפעה המבורכת של נייג'ל באופן בולט עד כדי כך, שלא ברור אם זה קטע מהסולו של תום יורק או מ-"The Information"; "Movie Theme" משלב בקצב איטי אורגן כנסייתי עם מכונת תופים זולה, גיטרה אקוסטית ושירה מלחששת לרגע חשבתי שמדובר בקטע של פארקר אנד לילי.
"The Horrible Fanfare/Landslide/Exoskeleton" משמש כקטע סוגר עם כמעט 11 דקות של ספוקן וורד על אלקטרוניקה קודרת וכועסת סטייל וורפ; "Elevator Music" הוא שיר שבק שכח להכניס ל-"Odelay" וחבל שכך לפחות עכשיו הוא מחפה על זה, והעיבוד של "New Round" הוא רך, מלטף ופשוט מבריק.
אם זה לא ברור (וברור שזה ברור) בק עשה את זה בגדול עם "The Information". הוא סוף סוף התאים את מה שכל כך טוב בו לעידן הנוכחי, והבטיח שהאלבום הבא שלו לא ישתחרר בלי שנשים לב.