יש לי חלום. אני רוצה לצפות באוליבר סטון שוכב תחת ערימה עצומה של פיסות צלולויד, נאנק, משווע למעט אוויר שייגאל את ריאותיו ויצילו ממוות. איש לא ישמע אותו, את סטון, בזמן שנשמתו תערוך טקס פרידה איטי ומייסר מגופו.
בראש ובראשונה לפני התרומה הלא-מבוטלת לתעשיית הקולנוע זה לטובת הפיצוי שאני מבקש על הסבל שהיה מנת חלקי בצפייה המייסרת ב"מגדלי התאומים", סרטו החדש של במאי שהתנקה אחרי באג 2000 והחליט לנטוש קריירה מעניינת אם כי בוודאי לא קוהרנטית ברמתה לטובת אפוסים כמו "אלכסנדר" (הסרט הגרוע ביותר של 2004) או הקיא הפטריוטי הנוכחי והמענה, שיוצא היום למסכים.
"מגדלי התאומים" מתאר את סיפורם של שני שוטרים (ניקולס קייג' ומייקל פנה), שפינו את שגרת הבוקר עתירת הדונאטס שלהם לטובת ניסיון חילוץ של האנשים הלכודים במגדלי התאומים, בבוקר האסוני של ה-9/11. הם נלכדים בעצמם תחת ההריסות ואז מבלים חצי יממה בשאיפת אבק לריאות, מחכים להצלה, כשמהצד השני של גשר ג'ורג' וושינגטון, בניו ג'רזי (שהיא לשוטרים אמריקאים מה שחולון לנהגי מוניות ישראלים), כוססות משפחותיהן (בהובלת הרעיות מריה בלו ומגי גילנהול) ציפורניים עם לק זול.
כמו ניקולס בכלוב
סטון, מי שהעז להיות המפלג הגדול של האומה הקולנועית, בין אם בתיאוריות קונספירציה של JFK או התפוזיות המכנית של "רוצחים מלידה", מתנהג כאן כחתלתול אלטרואיסטי, לבוש בפסים וכוכבים. האם התסריט המשמים אך נוטף-הדונג האמריקאי היה הדרך היחידה של סטון לקבל שוב תקציב גדול מאולפן, לאחר הפלופ המביך ב"אלכסנדר"? בהחלט יכול להיות.
קשה למצוא את הערך הקולנועי של "מגדלי התאומים". סטון גנב את הטייטל הכי בומבסטי (World trade center) לטובת הסיוט הסינמטי הזה. ולא ברור למה. "טיסה 93" המצוין של פול גרינגראס, הראה כיצד ניתן לטפל באירוע טראומטי מהעבר הקרוב, מבלי להיות שבוי בדוגמה ההוליוודית. סטון מייצר לעומת זאת סרט הולמרק משודרג. הכל מבאס ב"מגדלי התאומים", כל חלקיו תלויים ברפיון קלוש, עם פיסות עלילה תלושות, כמו שאריות מתכת התלויות משרידי המגדלים: קייג' מחפש אוויר לריאותיו, אשתו מנסה להתמודד עם הילדים, פתאום מגיחה דמות מגוחכת של חייל מארינס שנראה כמו פארודיה על הצבא האמריקאי חוזרים לקייג', ששותפו בלע עוד קצת עפר ואפר ועכשיו הוא הוזה את דמותו של ישו. לעזאזל, בשלב מסוים, שלצערי היה רחוק מסופו של הסרט (129 דקות), רק ביקשתי את נפשם של קייג' ופנה למות. (זהירות, ספוילר) אולי האכזבה האיומה ביותר היא שהשניים נשארים בחיים, זה כבר באמת שבר אותי.
נקודת אור מסוימת ניתן למצוא בביצוע חסר-הפשרות של קייג'. סטון יודע להוציא הרבה פעמים משחקניו - הגברים בלבד - יכולת מקסימלית (טום קרוז ב"נולד בארבעה ביולי", אנתוני הופקינס ב"ניקסון", טום ברנג'ר ב"פלאטון"). קייג' הוא אחד השחקנים המאוסים בעיניי. מעבר לביצועים משועממים בכמאה סרטים בשנה, אליהם הוא מצטוות כמעט בלי לחשוב, הוא מתקשה לגרום לך לסמפט אותו, אלא אם דמותו משדרת איזושהי מסכנות (כמו ב"אדפטיישן" או ב"לעזוב את לאס וגאס"). כאן, ללא ספק, קייג' מנפק את המקסימום מדמותו של ג'ון מקלפלין הגוסס לאיטו, תוך שחצץ וטיח ממלאים את קרביו. אך כל זה מלווה במשפטים בסגנון "תישאר איתי, תישאר חי/ אם אתה תמות אני אמות/ תגיד לאשתי שאני אוהב אותה (משפט שעובר רק אצל מייג'ור טום של בואי)" ועוד שלל פראזות מענות בסגנון.
נכון, ל"מגדלי התאומים" יש לא מעט פינות מהוקצעות. בעיקר בצדדים הטכניים (כמו בסצינת ההתמוטטות העוצמתית של המגדלים). אך אלו עדיין לא מצדיקות את כמות הביקורות החיוביות לה הוא זכה בארה"ב. יכול להיות שעלילה כמו זו לא מתירה למבקרים האמריקאים לטנף את סטון? הייתי רוצה לחשוב כך. אחרת, איזו הצדקה יש לבמאי חסר רגש, המנסה ללוש לך את בלוטת הדמע, כשכל כליו הם קצת כינורות והקשות קלידים בודדות כנגד שוטים ארוכים, נוגים ואיטיים, העוטפים עלילה מייסרת ומיותרת? אין, אין הצדקה. שימות.