בסיסטית מחפשת להקה

כמו שכבר אמרתי בביקורת על אלבום הסולו הראשון של ג'יימס דין ברדפילד לפני כחודש, באפריל 2005 הודיעו המאניק סטריט פריצ'רז על הפסקת פעילות בת שנתיים, אותה החליטו הסולן/גיטריסט ברדפילד והבסיסט ניקי ווייר לנצל כדי להוציא, בפעם הראשונה בחייהם, אלבומי סולו (מעניין מה שון המתופף עושה... טוב, לא מעניין בעצם). הסולו של ברדפילד, “The Great Western”, הוא אלבום טוב עם סינגל ראשון מצוין - הרשו לי לצטט את עצמי באומרי ש“That’s No Way to Tell a Lie” הוא השיר הכי טוב שהמאניקס לא כתבו בעשר השנים האחרונות. האלבום של ניקי ווייר, לעומת זאת, הוא, אהמ, די מביך. אבל אתם יודעים איך זה עם תקליטים מביכים – זה יכול ללכת לשני הכיוונים. או שהם דרעק או שהם יהלום לא מלוטש. וככה אנחנו אוהבים את היהלומים שלנו.

ניקי ווייר מעולם לא היה ממש מוזיקאי, הוא היה השרוך שעומד ליד ג'יימס דין ברדפילד. כמו ריצ'י, הוא תמיד היה יותר רעיונאי מאשר נגן. אם באלבום הסולו שלו ברדפילד היה צריך להוכיח שהוא יכול גם לכתוב טקסטים, לווייר יש הרבה יותר מה להוכיח. הבנאדם צריך לראשונה לכתוב שירים, לנגן ולשיר אותם – שלושה דברים שהוא לא ממש יודע לעשות, אבל שטויות. אחרי עשר האזנות מתאהבים בתקליט וזה כבר ממש לא משנה. גם הקול המאוד לא מעודן שלו מתחיל לקבל איזושהי צורה מזוהה – מעין שילוב בין ג'ו סטראמר, ברנרד סאמנר, ניקי סאדן ועז.

ב”Everything” – הביוגרפיה של המאניק סטריט פריצ'רז שכתב עיתונאי הרוק סיימון פרייס – היה כתוב שאם הצייטגייסט של אמצע הניינטיז היה אירוניה (irony) ניקי העדיף דווקא גיהוץ (ironing). מי יודע, אולי הוא גיהץ את הצייטגייסט למוות. אבל יותר ממה שהוא הרג את רוח הזמן, באלבום הסולו שלו ניקי ווייר עצר את הזמן מלכת. “I Killed the Zeitgeist” נשמע כמו אלבום של ילד בן 17 יותר ממה שהוא אלבום של גבר בן 37 שמנגן כבר קרוב לשני עשורים באחת הלהקות הגדולות בבריטניה. וזה מה שכל כך מדהים.

כל מי שמעריץ את המאניקס יודע שניקי הוא טיפוס ביתי וקצת קשיש באופיו. הוא חי עם אישתו (אהובת נעוריו, רייצ'ל) והכלב שלהם בוויילס, התחביב הכי גדול שלו הוא לשאוב אבק, יש לו בעיות בברכיים והוא חשדן כלפי אוכל אקזוטי, נגיד אבוקדו. ולמרות כל זאת, אלבום הסולו שלו הוא התגלמות מרד הנעורים. אין דבר באלבום שלא זועק חובבנות ילדותית מתלהבת – השם היומרני (היות ומדובר באיש המאניקס, אין להניח שמדובר בשם אירוני), הדרך בה ניקי מחדיר כל שלושים שניות איזו מילה בגרמנית עילגת כמו תיכוניסט עצבני שדופק גרפיטי פרובוקטיבי של "ארבייט מאכט פריי" עם שלוש שגיאות כתיב על הקיר האחורי של הבית ספר, המנגינות הבסיסיות והפרימיטיביות, אפילו עיצוב העטיפה, שהאסתטיקה שלה מדברת בשפת ה-DIY ומזכירה את הימים הראשונים של המאניקס לפני שהעיצוב העילי הנקי השתלט להם על העטיפות והקליפים. בעטיפה הפנימית הטקסטים מודפסים במכונת כתיבה ישנה עם מחיקות בכתב יד ושגיאות הדפסה, כמו בפנזין פאנק ישן, ומסביב פזורים קולאז'ים של צילומי פולארויד ומדבקות פושטיות של לבבות וכוכבים. גם מבחינה תכנית חוזר ווייר אחורה, אל עיסוק בשעמום, ניכור ופוליטיקה, בעוד ברדפילד נטש את התמות הישנות של המאניקס לטובת טקסטים אישיים יותר.

“I Killed the Zeitgeist” הוא תקליט ארט-Pאנק בלתי מלוטש אך לא נטול יומרות. האלבום הזה כנראה לעולם לא היה יוצא אם ניקי ווייר לא היה מי שהוא, אבל זה אך הגיוני – בכלל אי אפשר לקרוא אותו מחוץ לקונטקסט ההיסטורי של להקת האם. אחת האמירות הרווחות בקשר למאניק סטריט פריצ'רז היא שבהתחלה הם היו חבורת ילדים מתלהמת שמפריחה סיסמאות פוליטיות פשטניות ושעם השנים הם התבגרו, התעדנו ונהיו מדויקים יותר ופשטניים פחות. אולי זה מה שקרה לג'יימס דין ברדפילד, אך ניקי ווייר נשאר בדיוק אותו ילד חובב סלוגנים שהוא תמיד היה. זה מוזר, זה קצת מביך, אבל אם אתם מאמינים לו – וזו כבר ההחלטה שלכם – זה לגמרי מקסים. במובנים מסוימים זה תקליט כמעט לא לגיטימי, אבל הוא אמיץ, שובה לב ודי גאוני.

לסיום צריך לציין שאחד הדברים הכי יפים במאניק סטריט פריצ'רז זה שדרכם אפשר לגלות עולמות שלמים. בשביל מי שקרא כמה ספרים בחייו, ביקר בסינמטק או למד איזה קורס מבוא למשהו בפקולטה למדעי הרוח המאניקס לא מחדשים יותר מדי, אבל עבור מעריציהם הצעירים (ובייחוד מעריציהם הצעירים והתמימים בתחילת הניינטיז), המאניקס היוו פתח לעולם אינטקלטואלי אינסופי של סופרים, משוררים, הוגי דעות, אמנים ומוזיקאים. המאניקס הכירו למעריציהם את מארקס, סילביה פלאת, הנרי מילר, פרימו לוי, ארתור ראמבו, וולרי סולאנאס, "קס" של קן לואץ', גרייל מרקוס, אלבר קאמי, ג'ורג' אורוול, אלן גינסברג, "התפסן בשדה השיפון", הנריק איבסן, הסקס פיסטולס, "בטי בלו", אי. אי. קאמינגז, וויליאם בורוז, פאבליק אנמי, "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים", הקלאש, ברט איסטון אליס, גי דבור, "חשמלית ושמה תשוקה", פרנסיס בייקון, מאלקולם לאורי, גאנס נ' רוזס ואדוורד מונק.

גם אם החניכה הייתה בסיסית וניימדרופרית, כמו שחבר מכיר לחבר תגלית תרבותית מרעישה שהוא גילה לפני יומיים, היא הייתה מלהיבה ואפקטיבית יותר מכל שיעור בבית ספר. וטוב לגלות שזה לא נגמר, ושניקי ממשיך את המסורת. השיר “Break My Heart Slowly”, שולח אותך לבדוק מי זאת דורה מאר (צלמת וציירת צרפתייה שנודעה בתור מאהבת ומוזה של פיקאסו), ”Bobby Untitled” שולח אותך ללמוד על בובי סנדס (פעיל IRA ששבת רעב ומת בכלא), ואם מתעמקים בטח יש עוד כמה. חוץ מזה בעמודי המייספייס של ניקי תוכלו לקבל עוד רשימות ארוכות של להקות שהשפיעו עליו. תאמינו לי, מי צריך בית ספר אם אפשר ללמוד באוניברסיטה של המאניקס?

ניקי ווייר, “I Killed the Zeitgeist” (אן.אמ.סי)