כל ישראל ערבים

למה אתם אומרים שאין פה טלוויזיה טובה? הנה, סוף-סוף מישהו רוכב על גב האישיו הבסיסי שנמצא בגלוי או בנסתר בקרב כל יהודי או ערבי שנולד בישראל, עד שהוא הופך לחייל קרבי או לחילופין משת"פ עם החמאס. בואו נגדל על ברכי הדמוקרטיה, בלי גזענות או דעות קדומות.

לא קשה לתאר את התהליך העמוק שגרם ליוצרי ומאשרי תכנית הריאליטי 'אמא מחליפה'. זה נשמע בערך כך: זה גאוני. גאוני. איך לא חשבנו על זה קודם? – בואו נעשה התבוללות מרצון בין שני עמים. רגע, תשיג לי את שוויץ ואוסטריה. לא, זה לא מעניין. אולי יפן ומלאווי? רגע, מה הקשר? אה, אולי ניקח שני עמים שיושבים על אותה פיסת קרקע? גדול! תריץ תריץ, זה בנזונה.

ברשותכם, מעתה ואילך נקרא ליהודייה בשם "היהודייה" ולערביה נקרא "פאטימה". אם כבר אז כבר. היהודייה המחליפה מגיעה לצומת הערבי שלפני הכפר הערבי בדרך לפגוש את המשפחה הערבית ויורה את הפנינה "אני מקווה שהכפר לא עוין". הנה ריאליטי במיטבו – סטיגמות, לכלוכים, סכסוכים, רייטינג. הסינק הזה כל כך רלוונטי. נו, אולי יעשו בה לינץ'? הבורות היא הבסיס לכל ריאליטי. מה קל יותר מלקחת בחורה חשוכה ולתקוע אותה במקום הכי רחוק ממנה? רמז: כלום.

גם אם נסלח לקריינות הדרמטית המטעימה מילים בסופי משפטים על-עיוור, כלומר בלי ושום קשר לשאלה האם יש באמת דרמה אחרי ההבטחה – הריאליטי הזה קופץ מעל הפופיק. אי אפשר לדחוס שמונה ימים לפרק אחד, בטח כשהפער בין העולמות – היהודי והערבי – כל כך גדול. אתם באמת מצפים מאתנו להאמין שפאטימה יושבת במשרד של היהודייה וכל מה שמפריע לה אחרי יום שלם הוא אלמנט השעמום? לא נראה לי. דרמה במיטבה היא רגע אחד מתמשך של מצוקה אמיתית, לא צרור אוטומטי של טרוניות מצד שתי המשפחות שנראה כקליפ משעמם ואיטי של משרד ההסברה לדו-קיום.

לא כולנו זמרים, רקדנים, מצחיקנים או רצים לדירות, אבל מה לעשות שכולנו משפחות. כל זרע קפוא שצופה ב'אמא מחליפה' יודע מה הסיטואציות בהן הוא זקוק לאמו הביולוגית; וכל רעיה יודעת מתי היא צריכה את בעלה, גם אם קוראים לה פאטימה ויש לה חמולה של שישים נפשות; וכל בעל יודע איך הוא אוהב את השניצלים של אשתו. אז במלכודת הריאליטי הזו אנחנו לא נופלים בפח. ב'אמא מחליפה' כולנו מחליפים, את הערוץ בשלט.