צחוק בצד

מה זה השטויות האלה מה זה השטויות האלה? כשנותנים מבט ראשוני ומהיר בסדרה של עדי אשכנזי זה נראה כמו שזה נשמע – סדרת דוקו-צחוק לא מצונזרת, שמשלבת בין מופע סטנד-אפ לתוכן דוקומנטרי שאמור להיות משעשע ולעסוק בסוגיות משמעותיות בחיים, כמו כסף, אבל בקטע הומוריסטי. 'מה זה' היא תכנית טלוויזיה שווה לכל כיס. הקונספט טוב, יש אחלה תאורנים וסאונדמנים, ובפרונט המצחיקולה. אם היא נמוכה כמו ציפיטפוט, מתולתלת כמו ציפיטפוט ומעצבנת כמו ציפיטפוט, זו ציפיטפוט. או עדי אשכנזי.

צריך להוריד את הכובע בפני אשכנזי. היא מכניסה אותנו לחייה האישיים (למדנו שהיא יושבת הרבה בקנטינה ובשושנה ג'ונסון), מכירה לנו את סבתא שלה (שכפול גנטי מפתיע), מדברת אלינו בגובה העיניים (כשהיא עולה על שרפרף), לוקחת אותנו על הטוסטוס ובעיקר צוחקת על עצמה. ואז היא מתאמצת להצחיק. ומתאמצת. ומשתדלת. ואז היא שוב מתאמצת. אם בעונה הקודמת נשמעה עדי אשכנזי כמו הדבר הבא בשוק ההצחקות, בתחילת עונה הזו היא מוכיחה שהומור זה עניין של הסתגלות. קומיקאי יכול להצחיק כל עוד לא התרגלנו להומור שלו, ואשכנזי כבר טוחנת את אותו סגנון יותר מדי זמן בשנות ליצן.

מרוב חוסר הומור, 'מה זה' נראית כמתחרה הכי חזקה של 'עובדה' ואילנה דיין. פתאום זה נשמע כמו תכנית תחקירים, המנסה לבדוק מהשטח את תופעת ההימורים, הפריצות לבנק. ההומור הילדותי והאינפנטילי של אשכנזי והכותבים, קרוב יותר לרצינות התהומית של איתי אנגל מאשר לבידור טוב.

אבל לא זו הבעיה של אשכנזי. כשהיא עולה על הבמה היא עוד מסוגלת לשחרר את הנצרה של הקהל שלה – איזה איציק עם סף צחוק נמוך מתחיל, וזה מדבק. אבל מחוץ לבמה, כלומר בבסיס האם של 'מה זה', היא חייבת להרגיע. המבטים הפתטים למצלמות (פאם פאטאל – את לא), יכולת המשחק הירודה והמוגזמת (לא סתם זרקו אותה מבית ספר למשחק) – שני אלו חייבים לעבור תהליך מיתון וסינון רציניים. כשצוחקים במשך 45 דקות ברציפות, כואבת הבטן. עדי אשכנזי צריכה לזנוח את קצב ה"כל שתי שניות סטגה-דגה-דוש-דוש", אלא לקחת את ההומור שלה (יש פוטנציאל), להכניס למלחיות קטנות ולפזר מדי פעם. כי כשמתחילים להעמיס, אפשר להישמע פתאום – לא עלינו – כמו מיה דגן.