הצעקה האחרונה

קצת קשה לי להזדהות עם הבוז שקיים כיום כלפי אופנתיות במוזיקה. במקרה שנרדמתם בשמירה ולא שמתם לב, הפכה האופנה, על שלל הטיותיה, לעלבון צורם, שמוטח במי שמעז להיות מושפע ביצרתו מהלכי רוח פופולאריים באשר הם, תוך רדוקציה של מהלכים מורכבים יותר ויחסי גומלין הכרחיים שקיימים בפופ, כז'אנר שסופח אליו מכל הבא ליד. הרי ללא השפעות אופנתיות – בדגימה שרירותית לחלוטין - לא היה דילן מחבר את הגיטרה למגבר, הקלאש היו נשארים להקת Pאנק סטנדרטית ופריימל סקרים היתה סתם עוד להקה עם חיבה לפסיכדליה.

הרפצ'ור היא להקה אופנתית. תמיד היתה כזו, או אם לדייק - תמיד נתפסה ככזו. "אקוז", אלבום הפריצה שלה מ-2003, היה המוצר השלם הראשון שיצא מקונגלומרט ההפקה DFA (הכה אופנתי) והכיל את הלהיט המכונן – ביחד עם "Me & Guilliani Down by the School Yard" של !!! (האחושלוקי אופנתיים) – של גל הפוסט-Pאנק החדש (והמגה-סופר-דופר-סבבה-אגוזים-לפנים-אופנתי) – "House of Jealous Lovers". השיר הזה עדיין נתפס כהישג חד פעמי, פלא חולף, שגדול בכמה מונים על סך כישוריה של הרביעייה הניו-יורקית. בדומה לרדיוהד של תחילת הדרך, הרכב שנאבק במשך שנים ארוכות בלהיט אחד עצום ובלתי ניתן לשחזור וניסה לגבש לעצמו זהות שתנתק אותו מחבל הטבור התובעני שלו, כך גם הרפצ'ור מנסה להוכיח שלפוני שלה יש יותר מטריק אחד בארסנל. המשקל שהיא נושאת הוא כפול במקרה הזה, משום שהיא גם צריכה להוכיח עצמאות ללא חיבוק הדוב של ג'יימס מרפי וטים גולדסוורת'י, שהיו מוציאים גם מדורון מזר מאסטרפיס. לכל הרוחות, הם אפילו גרמו לנו לשנייה לחשוב שרדיו 4 היא להקה טובה.

מבט דקדקני יותר יגלה שבמלכוד הזה יש לא מעט אמת, אבל גם מידה רבה של אי דיוקים. "House of Jealous Lovers" היה אמנם השיר הכי טוב מתוך "אקוז", אבל בהחלט לא יהלום שמנצנץ לו בדד בחשכה (ודי אם ניזכר בנוכחות האווירתית של "I Need Your Love" ב"די ג'יי קיקס" העצום של ארלנד אוי). גם סיבוב ההופעות שליווה את האלבום, אותו התעקשו החברים הקלאברים של הרפצ'ור לערוך במועדונים בלבד, הראה חטיבת גרוב בעלת איכויות נדירות, שמהווה תשתית רקידה לשירים טובים, הכניס אותם למיליה של טיפשוורץ והראה שהפילרטוט עם דאנס הוא יותר מסתם אופנה עבורם, אלא הווייה אמיתית (מאטי סייפר, הבסיסט, שר אצל האחים הגרמנים באלבום וביחד עם ויטו רוקפורטה, המתופף, החל לתפקד גם כרמיקסר מבוקש). גם הקשר עם DFA לא היה חד כיווני כפי שרבים נוטים לראותו. זה נכון שלולא מרפי, גולדסוורת'י ואותו קאובל מחורפן, לא היו הרפצו'ר נמצאים איפה שהם היום, אבל כדאי לזכור ש-"House of Jealous Lovers" היה גם השיר עליו ביססו DFA את האימפריה שלהם.

"Pieces of People We Love", האלבום החדש של הרפצ'ור, מנסה לנתץ אחת ולתמיד את כל אותם סימני שאלה. את מקומם של אנשי DFA תופסים שלושה מכובדים אחרים, שמלמדים על בחירות חכמות ונועזות של הרפצ'ור כהרכב שיודע מה טוב לו. את החוליה המרכזית ממלאים פול "פונז" אפוורת', המפיק של בלוק פארטי, פיוצ'רהדס ומקסימו פארק, שהחל את דרכו כטכנאי בסיבוב ההופעות ההוא של הרפצ'ור והמפיק והדי ג'יי המצוין יואן פירסון, שהיה הרמיקסר שלהם ב"I Need Your Love". בהתחשב בהיסטוריה המשותפת של אפוורת' והרפצ'ור מדובר בהחלטה מבריקה, שנותנת את שרביט ההפקה למי שמכיר את הלהקה מהקרביים שלה; הציוות של פירסון אליו, מי שהיטיב להבין את הגרוב של ההרכב מהכיוון המועדוני שלו, הוא כבר מט סנדלרים. את השניים מגבה דיינג'ר מאוס, שתבחרו אתם איך להתייחס אליו – ההוא שחיבר בין ג'יי-זי לביטלס, ההוא שהפיק את השני של הגורילז והפך את חבורת הכלומניקים הוירטואלית של דיימון אלברן ללהקת הפופ הגדולה בעולם, או אולי בעצם ההוא מ"קרייזי". מיותר לציין שחסרונם של מרפי וגולדסוורת'י טרם נרשמה.

שמו של האלבום מלמד שהאנשים שהרפצ'ור אוהבים והחתיכות מהם שמרכיבות אותו, הם על הכיפ-כיפאק. טוקינג הדס, ארתור ראסל, ג'ורג'יו מורודר, ליקוויד ליקוויד, ארתור בייקר והקלאש הם השמות הראשונים שקופצים לראש, אבל יש עוד הרבה (למשל סופרגראס, כשלרגעים נדמה כאילו גאז קומבס הוא הסולן כאן). הרפצ'ור הלכו על הקרם של הקרמשניט מההיסטוריה של הדאנס, כשאפוורת' מביא את הדי העבר ופירסון את רחשי העתיד. מה שנמצא מתחת לכל השכבות הללו הוא בדיוק האלבום שהרפצ'ור היו צריכים. לא אלבום גדול, אבל כזה שמגרש מעליהם את כל השדים ומוכיח שמדובר בלהקה ששווה התייחסות מעבר לרפרורים שמקיפים אותה.

הסינגל הראשון, "Get Myself Into It" שהתהדר בקליפ רולר-דיסקו מהחלל הוא כרגע הפייבוריט שלי באלבום, אחד המועמדים לתואר "השיר שהכי מקים אותי מהספה גם כשאני מחוק של השנה" וההסבר הכי מדויק ללמה הדורבנים היא להקה מחורבנת. מלבדו עוד נזמזמם במהלך השנה הקרובה גם את " Wahoo, Alright, Yeah…Uh-Huh" ו-"The Devil, שלוקחים מקצבים דאנסיים ועושים איתם שמיכה לרעשי גיטרות ופזמון שעושה חשק להצטרף בזיוף חינני. שני השירים שהפיק דיינג'ר מאוס – שיר הנושא ו-"Calling Me" – אמנם טובים, אבל נשמעים מחוץ לקונטקסט של האלבום הזה. דיינג'ר מאוס מוציא את הרפצ'ור מהאנדרגראונד של רחבת הריקודים הניו-יורקית ולוקח אותם לטריטוריה הפרטית שלו – פופ רב-שכבתי ניסיוני - שהיא אולי מעניינת לכשעצמה, אבל מחלישה את "Pieces of People We Love" כיצירה שלמה.

קצת מוזר לומר שההישג הגדול באלבום הזה הוא לאו דווקא מוזיקלי, אלא עצם קיומו. הרפצ'ור צריכים לשאוב עידוד מההחלטות הנכונות שלהם, שאפשרו להם להישאר כאן כלהקה ששווה להמשיך להקשיב לה ולעקוב אחריה. הנצח - מצדי ובטח מצדם - יכול להמשיך ולחפש אותם בסיבוב ביחד עם כל כבדי הראש – האופנתיות שלהם כבר תכניס אותם לפני כולם למועדון ויותר מזה הם באמת לא צריכים.